בשמיני באוקטובר 2019 ימלאו 110 שנים למותו של משורר "התקוה"' נפתלי הרץ אימבר
כאן בראשון לציון נולד המנון "התקוה"!!!!
בואו לבקר בתערוכה המוצגת במרתף שבו התגורר אמבר ותגלו כיצד הפכו אנשי ראשון לציון את שירו של אמבר להמנון הלאומי.
הוא נשלח לראשון לציון בשנת 1884 בעצת רופאיו, על מנת שיחלים ממחלתו הקשה, ובזמן שנשם אוויר נקי ואכל אוכל מזין התפעל מהתפתחותה של ראשון לציון וכתב לה את "שיר החלוצים" בהגיהה אשכנזית ובה השורות: " במקום לפנים, נחשים ופתנים תחת חרול וסרפד נהקו. יעמדו עתה זיתים וגפנים ובתים בבתים יחד דבקו."
בשנת 1886 יצא לאור ספר שיריו של אימבר "ברקאי" ובו השיר "תקוותנו" ולו תשעה בתים המבטאים געגועים לארץ ישראל ותקווה להחיות ימיה כקדם. למילים אלו התאים שמואל כהן- איכר מראשון לציון, לחן עגלונים רומני crul cu boy העגלה והשוורים, שיר שהכיר מכפר הולדתו שברומניה. מורי בית הספר במושבה ערכו ושינו את מילות השיר
הוא הפך להיות שיר פופולרי ונתפרסם כשיר זמר בשירון העברי הראשון שיצא לאור ע"י מנשה מאירוביץ' מראשון לציון "שירי עם ציון". השיר פרש כנפיים אל מושבות ארץ ישראל ואל תפוצות הגולה ונכנס אל הלב היהודי באשר הוא.
עד כדי כך התפרסם עד כי יצא מגבולות הארץ והגיע לקונגרס הציוני. השנה הייתה 1903, פרעות בקישינב, הרצל ניסה להושיע אך לא מצא פתרון, ביאושו פנה לבריטים שהציעו לו מקלט זמני ליהודים באוגנדה, התגובה של מתנגדי התכנית הייתה שירה אדירה של שיר "התקוה" בהדגשת המילים "עין לציון צופיה" …
מכאן ואילך סיימו את כל הקונגרסים בשירת "התקוה" והוא הפך להמנון הלאומי. בשנת 1905 שינה יהודה לייב מטמן כהן, מנהל בית הספר במושבה דאז את מילות הבית השני לנוסח המושר כיום וזאת לדבריו מתוך הצורך להגביר את הרגש הלאומי בקרב התלמידים.
ואלו השינויים בגרסאות.
במקום כתבו
התקווה הנושנה התקווה בת שנות אלפיים
משוב לארץ אבותינו להיות עם חופשי בארצנו
לעיר בה דוד חנה ארץ ציון ירושלים
על שיר "התקוה" כתב אימבר:
"אני דברתי את המילים והעם השיב לי בשיר"
כך שבראשון לציון הותאמה המנגינה, שונו המילים ונכתב מרביתו של הבית השני ומכאן יצא אל העולם והיה להמנון התנועה ציונית ומדינת ישראל.
אימבר חזר לאירופה במרץ 1887, ולאחר נדודים בברלין, ובפאריס המשיך לאפריקה והגיע עד בומביי שבהודו. מהודו הגיע ללונדון והתיישב בה.
בשנת 1892 עזב לארצות הברית, שם התגורר עד יום מותו. חייו באמריקה היו רצופים בסבל ומחסור.
בכתב העת העברי "המצפה" שיצא בניו יורק אנו קוראים דיווח בגליון מיום 29 בספטמבר 1909" מבית החולים הגדול של יהודי גאליציה מודיעים כי המשורר נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקוה" השוכב שם על ערש דווי, חולה מסוכן.
הוא מת ביום שמחת תורה תר"ע – על סף מיתה ביקש ממכר שלו שישיר באזניו את "התקוה" ובשארית כוחו הוא קפץ ממיטתו ורקד.
בשנת 1953 העלו לבקשתו את עצמותיו לארץ ישראל והוא נקבר בהר המנוחות בירושלים. אמנם נפתלי הרץ אימבר היה היפי בטרם זמנו, נווד בלי בית, סבל ממצבי רוח והרבה לשתות אך שמורה לו פינה חמה בליבנו ,כי השאיר לנו נכס: את המנון "התקוה".