אז כמו היום- לקראת פסח מתרחשת תכונה רבה : ניקיונות, קניות, מתחדשים, מרעננים אבל בכל זאת היו כמה הבדלים קטנים. חצרות בתי המושבה התמלאו רהיטים שהוצאו החוצה כדי לסייד את החדרים, הספרים פוזרו על השולחנות בחוץ, הפתיליות נצבעו מחדש בצבע כסף והפרימוסים העשויים נחושת- הוברקו. את הכלים הגעילו בבית המרחץ. בחצר בית המרחץ הציבו דוד כביסה גדול על מדורה, ומדי פעם הוסיפו עצים וקרשים ללבות את האש. לתוך האש הושלכו מטילי ברזל שלהטו והרתיחו את המים ובמים אלה טבלו את הכלים, קשורים זה לזה. להלבנת כלים היו נעזרים בפחחי מתכת שהיו עוברים ברחובות ומכריזים ביידיש : "וויסין כיילים, וויסין קעסלאך". את המזווה הכינו בקפדנות לקראת החג. עור מטוגן של אווזים או תרנגולות ("גריוואלאך"), היה מעדן אמיתי שכל בית התהדר בו. מצות קנו מהמכולת והחנווני היה מביא מלאי מצות רק לפי הזמנה, חבילה אחת לא יותר. הילדים נשלחו עם קערית למכולת לקבל ריבה אדומה. ואיך אפשר בלי יין? או, כאן נכנס לסיפור שלמה יצחק רפפורט. ליד היקב הייתה חנות של "כרמל מזרחי" בה מכרו יין מחביות. התושבים הביאו בקבוקים ריקים לרפפורט וזה החל במציצת צינורית שהייתה מחוברת לחבית. מציצה ראשונה רוקנה את האוויר, ומציצה נוספת הזרימה יין לבקבוק. רפפורט עמל קשה וברור לכם שהיין, בדרך לבקבוק עבר גם לפיו של רפפורט שלגם בלי חשבון. לא פלא שבתקופה זו, מספרים הותיקים, הוא היה תמיד שיכור ..


