ישראל פרקר
יש ערים המספרות את סיפורן באמצעות מגדלים חדשים, מרכזי קניות, כבישים רחבים ושכונות מתפתחות. ראשון לציון מספרת את סיפורה גם בדרך אחרת, באמצעות בתים ותיקים, רחובות היסטוריים, כרמים ופרדסים שנעלמו, גבעות חול שליוו את הדרך אל הים, ובעיקר באמצעות האנשים שבנו אותה והזיכרונות שנותרו בליבם של ותיקי העיר.
בעשרות השנים האחרונות השתנתה ראשון לציון לבלי הכר. שכונות חדשות נבנו, מגדלים צמחו, אזורי מסחר ותעשייה התרחבו, והחולות, השדות והפרדסים פינו את מקומם לעיר גדולה ומודרנית. ההתפתחות היא חלק טבעי ונחוץ מחייה של עיר, אבל לצד המבט קדימה מוטלת עלינו החובה להביט גם לאחור.
המורשת אינה אוסף של זיכרונות ישנים בלבד. היא הבסיס לזהות המקומית שלנו, החיבור בין הדורות והדרך להבין כיצד צמחה עיר גדולה מתוך מושבה חקלאית קטנה. ראשון לציון מלאה בסיפורי מורשת, חלקם מוכרים היטב, ואחרים מסתתרים בין דפי ספרים ישנים, בתצלומים שנשכחו באלבומים משפחתיים, בארכיונים ובזיכרונותיהם של בני המקום.
בבלוג זה אמשיך לצעוד במסע אל ההיסטוריה של ראשון לציון: מהמושבה שנוסדה בשנת 1882 ועד לעיר הגדולה והתוססת של ימינו. נחזור אל הרחובות, הבתים, מוסדות הציבור, בתי הספר, הכרמים, הפרדסים, בתי המלאכה והאנשים שעיצבו את דמותה. ננסה להסיר את האבק מעל סיפורים שלא תמיד זכו למקום הראוי להם בספרי ההיסטוריה.
מן הגבעה השוממה אל המושבה הראשונה
ראשון לציון היא מאבני היסוד של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. בט"ו באב תרמ"ב, 31 ביולי 1882, עלו על הקרקע משפחות המייסדות. בראש קבוצת המייסדים עמד זלמן דוד ליבונטין, ממייסדי ועד חלוצי יסוד המעלה.
המייסדים הגיעו אל אדמות עיון קרא ומצאו שטח חשוף ודל במים. הם ביקשו להקים בו מושבה חקלאית עברית, המבוססת על עבודת אדמה ועל חיים עצמאיים. השם שבחרו, "ראשון לציון", נלקח מהפסוק בספר ישעיהו: "ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן".
ראשית הדרך הייתה קשה מאוד. האדמה לא הניבה את התוצאות המקוות, האקלים לא היה מוכר למתיישבים ומקורות המים היו רחוקים. מים הובאו במכלים שהובלו בעגלות רתומות לסוסים ממקווה ישראל ומבית דג'ן, והיעדר מקור מים מקומי העמיד בספק את עצם המשך קיומה של המושבה.
המייסדים לא ויתרו. הם חפרו באר והעמיקו אותה עד שבפברואר 1883 נשמעה הקריאה מתחתית הבור שהפכה לאחד מסמליה החשובים ביותר של ראשון לציון: "מצאנו מים!"
שתי המילים האלה היו הרבה יותר מהודעה על גילוי מים. הן ביטאו תקווה, עקשנות ואמונה כי אפשר להקים יישוב בלב השטח הצחיח. הבאר והמילים "מצאנו מים" בסמל העיר.
הכרמים, היקב והברון
לסיועו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד היה תפקיד מרכזי בהתבססות ובהתפתחות המושבה. בעזרת מומחים ופקידים מטעמו הוחל בפיתוח ענף גידול הגפנים, ובשדות שסביב המושבה ניטעו כרמים רבים.
הענבים הובילו להקמת היקב הגדול של ראשון לציון, שהיה מאבני היסוד של תעשיית היין בארץ. יקב כרמל מזרחי. היקב סיפק עבודה לאיכרים ולפועלים, הפך למרכז כלכלי חשוב ושינה את מראה המושבה ואת אורחות חייה. יינות ראשון לציון שווקו בארץ וגם מעבר לים ונשאו עמם את שמה של המושבה הצעירה.
הכרמים והיקב הם חלק בלתי נפרד מן הזיכרון המקומי. דורות של תושבים עבדו ביקב, הובילו אליו ענבים, טיפלו בחביות ובמכונות או התפרנסו מן הפעילות שהתפתחה סביבו. גם כיום, כאשר מרבית הכרמים נעלמו מן הנוף העירוני, ריח הענבים והיין עדיין נוכח בזיכרונותיהם של רבים מבני ראשון לציון.
עיר של ראשוניות
לא במקרה דבק בראשון לציון הכינוי "עיר הראשונות". התרחשו בה כמה מן האירועים שהפכו ברבות הימים לחלק מסיפורו הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל.
בשנת 1885, בחגיגות לציון שלוש שנים להקמת המושבה, הונף בראשון לציון דגל כחול לבן שדמה במבנהו לדגל הלאומי המוכר לנו כיום.
בראשון לציון גם פעל בית הספר העברי הראשון, שבו נלמדו כל מקצועות הלימוד בשפה העברית. בית הספר העממי, שנקרא בהמשך "חביב", היה חשוב בהתחדשות השפה. המורים נדרשו לעיתים להמציא מילים ומונחים חדשים, מפני שלא היו בעברית מילים מתאימות לכל המקצועות שנלמדו בכיתה.
גם ל"התקווה" יש קשר עמוק לראשון לציון. מילות השיר "תקוותנו" נכתבו בידי נפתלי הרץ אימבר עוד לפני ביקורו במושבה, בה גר במרתף במרכז העיר. בראשון לציון התאים האיכר שמואל כהן לשיר מנגינה המבוססת על לחן עממי, ובשנת 1888 הושר בה השיר לראשונה במנגינה שהתפתחה למנגינת ההמנון הלאומי.
כך התחברו בראשון לציון שלושה יסודות מרכזיים של הזהות הלאומית המתחדשת: הדגל הכחול לבן, השפה העברית ו"התקווה".
המבנים המספרים את הסיפור
במרכז ההיסטורי של ראשון לציון ניצבים מבנים ואתרים המספרים את סיפורה של המושבה.
בית הכנסת הגדול, הניצב בראש הגבעה, היה אחד המבנים הציבוריים החשובים ביותר. הקמתו לוותה בקשיים שהערימו השלטונות העות'מאניים, אך המתיישבים השלימו את בנייתו והוא הפך למרכז דתי, ציבורי וחברתי.
בית העם העברי הראשון שימש מקום להתכנסויות, להצגות, לנשפים, להרצאות ולפעילות תרבותית. בין כתליו התגבשה תרבות עברית מקומית, בתקופה שבה השפה העברית עדיין נאבקה על מקומה בחיי היום יום.
באר המושבה ומגדל המים מזכירים את המאבק המתמשך להשגת מים, אותו משאב בסיסי שבלעדיו לא ניתן היה לקיים חקלאות, להקים בתים ולהבטיח את המשך קיומה של המושבה.
לצידם נמצאים בית הספר חביב, בית הפקידות, בתי המייסדים ומבנים נוספים המרכיבים יחד את לבה ההיסטורי של ראשון לציון. לכל קיר, חצר, חלון וגג יש סיפור משלו.
האנשים שמאחורי האבנים
סיפורה האמיתי של ראשון לציון אינו רק סיפורם של מבנים. זהו בראש ובראשונה סיפורם של בני האדם. האיכרים שהתמודדו עם אדמה קשה ומחסור במים, פועלי היקב, המורים שלימדו בעברית, בעלי המלאכה, השומרים, אנשי הציבור והנשים שניהלו בתים וגידלו ילדים בתנאים לא פשוטים.
אלה גם סיפוריהם של הילדים ששיחקו ברחובות, של בעלי החנויות שהכירו כל לקוח בשמו, של המשפחות שהתכנסו בחגים ושל התושבים שראו במו עיניהם כיצד המושבה הולכת ומשנה את פניה.
בהמשך אפרסם פרקים נוספים מהנוסטלגיה הראשונית. נחזור אל רחובות שהשתנו, אל בתים שחלקם נשמרו ואחרים נעלמו, אל מוסדות שהיו ואינם ואל האנשים שהותירו את חותמם על העיר.
נעשה זאת כדי להבין טוב יותר את העיר שבה אנו חיים, למה שימשו הבתים הישנים שעדיין ניצבים בעיר וכדי להעביר את המורשת היקרה הזאת גם לדורות הבאים.
על הכותב: במשך השנים ישראל פרקר לקח על עצמו משימה אישית, לתעד את ראשון לציון ואת אתרי המורשת שלה באמצעות חיפוש בארכיונים, עיון בספרים ובעיתונים ישנים, איסוף סיפורים, צילום המבנים שנותרו והעלאת החומרים לרשת האינטרנט. הוא עושה זאת מתוך תחושת אחריות וגם מתוך אהבה גדולה לעיר שבה הוא חי למעלה מיובל שנים.


