בתצוגת המוזאון, באולם שורשים בתערוכה "אנשים, ארץ, חלום , ניצבת מחרשה שלידה נכתב : "מחרשת הברזל הראשונה בארץ ישראל – 1883" . לידה נמצאת תמונת יצחק ליב טופורובסקי.
מהי בעצם המחרשה הזו שאני הייתי מכנה אותה :"מחרשת הברזל הראשונה שתוכננה ויוצרה בארץ ישראל" ? ומה הקשר לטופורובסקי אליה?
יצחק ליב טופורובסקי נולד ביקטרינוסלב, רוסיה. כשהיה בן 16, בשנת 1876, הוא עזב את בית הוריו בדרכו לארץ דרך קושטא שבתורכיה, שם עבד כשוליה אצל נפח דודי נחושת.
היה צעיר המתיישבים הראשונים במושבה ובין השאר היה הנפח והחרש הראשון בראשון לציון. גם ערבים מכפרי הסביבה הביאו אליו את כלי עבודתם, ממתכת, לתיקון.
כאשר נתקלו חופרי הבאר במושבה, בשכבת סלע קשה, שעצרה את חדירת המקדח, התקין טופורובסקי מפסלת ברזל חזקה על המקדח ששלח הברון. החופרים המשיכו בעבודתם עד שהגיעו למאגר המים וצעקו "מצאנו מים!", ממעמקי הבאר, זוג מילים שהוא חלק מסמל העיר, ראשון לציון, עד היום.
עד אותה תקופה נהגו להשתמש בשדות במחרשה האירופית, הנגררת ע"י סוסים או שוורים. היא הייתה נפגעת, בקלות, מהאבנים שבשטח, וקשה היה להשתמש בה במדרונות. מחרשה זו גם השאירה אחריה גושי אדמה גדולים שהפריעו להתפתחות נביטת הזרעים, והיה צורך לרכך אותם בעזרת כלי נגרר נוסף.
טופורובסקי, חרש המתכת, בדק את מחרשות העץ של הפלאחים הערבים, בהן קיימות יתדות ארוכות ומחודדות. מחרשה זו עמידה יותר בפני אבנים וטרשים שבשדה, ומסוגלת לחדור לאדמה, גם כשהיא עדיין רטובה למדי, מהגשם, דבר שאי אפשר היה לעשות במחרשה האירופית. אפשר היה גם לחרוש בה במדרונות. מחרשה זו הייתה נגררת עם סוס אחד בעוד שלמשיכת המחרשה האירופית, הכבדה, נדרשו שני סוסים או שוורים. השימוש בה היה גורם חסכון במספר בעלי חיים ובמזון. חסרונה היה בשלד העץ אינו מספיק חזק והיה נשבר לפרקים.
יצחק לייב בנה מחרשה הדומה לזו הערבית אך עשויה כולה מברזל והייתה חזקה מאוד. השימוש במחרשת המתכת מנע שימוש בעצי חורש שלא היה קל למצוא כמותם בצורה המתאימה.
מתברר שפקידי הברון היו נוהגים לפסול כל כלי, שלא היה מוכר להם מארץ מוצאם.
בספר היובל של ראשל"צ, שכתב פרימן, לא נזכר תאריך מדויק לפיתוח המחרשה. במכתבו של ישראל בלקינד לזלמן דוד לבונטין נכתב: "ה' יצחק ליב טאפארווסקי, חרש ברזל, עושה לעצמו מחרשות קטנות עבור סוס אחד וזה המצאה גדולה. יען כי ראשית, אין לנו ללכת לאשכנזים ולהרים את כספנו, ושנית, טוב לנו לעבוד איש את חלקו מלעשות שותפות". תאריכו של מכתב זה הוא 22 בנובמבר 1883. כלומר, באותה עת פותחה המחרשה הישראלית החדשה, שגם הייתה זולה יותר.
סוס צועד מהר יותר משור ותפוקת יום עבודה בחריש עם סוס עולה על זו של החריש בשוורים. החקלאי הלך מביתו לחלקת שדהו ,מרחק 3-4 קילומטרים, כשהמחרשה על כתפו, שק הזרעים תלוי בצדו ומלמד הבקר בידו. הכנסת הסוס למעגל העבודה אפשרה לאיכר לרכוב עליו לחלקתו ובחזרה. נהדר !!!
חרשי ברזל בלוד וברמלה התחילו לחקות את מחרשת טופורובסקי, ובבתי המלאכה של בית היתומים "שנלר" בירושלים החלו גם לייצרה. המתיישבים היהודים כינו את מחרשת הברזל של טופורובסקי בשם "מחרשה ערבית", והפלאחים הערבים קראו לה "מחרשה יהודית".
טופורובסקי עבד גם ביקב כרמל מזרחי והיה העובד הראשי של המסגרייה שם. הוא גם עזר למפעלים אחרים במושבה, עסק בעצירת חולות על-ידי נטיעת עצי אקליפטוסים, ביחוד על גבול נחלת-יהודה העתידית; תכנן בארות, והיה גם "רופא" הבהמות היחידי במושבה וסביבתה.
היו לו גם המצאות נוספות, ביניהן "משחזה אוטומטית", שהמציא עבור השחזת חרמשים לקציר תבואה. בית המלאכה שלו הפך למקום לימוד לחרשי מתכת צעירים וביתו היה כ"בית עולים" פרטי בו הם מצאו קורת גג ומזון, ומי שרצה גם עבד בבית המלאכה שלו.
תלמידיו וממשיכי דרכו של י"ל טופורובסקי פיתחו מחרשות דו ותלת-יתדות והגיעו לבסוף גם למיכונה של המחרשה הארץ-ישראלית.
וזה לא הכל מה שעשה יצחק לייב טופורובסקי . ביחד עם אחרים, כמו אשר לוין ושמואל אוסטשינסקי, הוא גם קנה קרקעות, ניגן בחצוצרה בתזמורת המושבה והקים את הראינוע הראשון בארץ כשבני משפחתו עזרו לו להפעילו.
רבים גם הכתירו אותו כבורר בסכסוכיהם ומינוהו אפוטרופוס על יורשיהם ועל רכושם.
לייב טופורובסקי נפטר בראשון לציון והובא לקבורה בבית הקברות הישן.
מתברר שראשון הייתה ראשונה בלא מעט דברים וגם בפיתוח המחרשה הראשונה מברזל , בארץ ישראל.
את המידע לכתבה זו ליקטתי ברשת וגם מאלבום המשפחות שבמוזיאון ראשון לציון וממידע של אביצור שמואל ביד יצחק בן צבי.


