מלאכתן של הנשים בימי המושבה הראשונים הייתה רבה: לדאוג לניקיון הבית, לטפל בילדים, לבשל, לאפות, לחלוב את הפרה, לעזור לבעל בשדה בעת הצורך.. כביסה לא הזכרנו. יום הכביסה היה יום מפרך שהתחיל בבוקר השכם והסתיים לעת ערב. על מנת לכבס ערימת בגדים שנערמה במשך חודש, שכרה האיכרה שתי כובסות ערביות לעזרה. הן היו מגיעות השכם בבוקר לחצר. האחת הניחה דוד נחושת גדול עם במים על ארבע אבנים גדולות. בין האבנים הניחה זמורות גפן יבשות, שפכה עליהן נפט והבעירה אש. מדי פעם הוסיפה זרדים נוספים לליבוי האש. הדוד נועד לכביסה הלבנה. הכובסת השנייה הוציאה מהבית את הכביסה שהושרתה בלילה הקודם אל החצר לגיגיות גדולות, וכיבסה את הבגדים הצבעוניים על גבי קרש כביסה עם סבון שמן מיוחד. לכביסה הרותחת בדוד שפכה הכובסת פתיתי סבון ובחשה במקל גדול. בינתיים המיסה האיכרה את העמילן במים חמים וערבבה בזהירות לבל ייוצרו גושים. את העמילן נתנה לכובסות על מנת להקשיח את הבגדים. לדוד הרותח הוסיפה כחול כביסה כדי שהלבן ייצא לבן כשלג. לאחר שפשוף הבגדים בקרש הכביסה, שטיפתם וסחיטתם, הם נתלו על חבלים שנתמכו בעמודי עץ שהיו תקועים באדמה. אם היה יום יפה הכביסה התייבשה מהר אך לפעמים עמוד הכביסה כרע תחת הנטל והכביסה שעומלנה בעמל רב התלכלכה והיה צורך לכבסה שנית. האיכרה התרוצצה בין הכביסה לבין עבודות הבית והכנת ארוחת צהריים שהייתה שונה מכל יום : תבשיל בסיר אחד, בדרך כלל מרק סמיך. כשהכביסה התייבשה, הגיע זמן הגיהוץ. את מגהץ הברזל הכבד חממו בפחמים לוהטים שהונחו בתוכו. את הבגדים מתחו, קיפלו, התיזו עליהם מים מהפה או מבקבוק עם פקק מחורר וגיהצו. לעיתים, יצאו גיצי פחם מהחורים שבצידי המגהץ ולכלכו את הכביסה, לעיתים העז שבחצר כרסמה אותה ולעיתים נגנבה הכביסה מהחצר וכאן פעמון המושבה נכנס לפעולה. הו, אישה עברייה!


