בשנים עברו, כשראשון לציון הייתה ישוב קטן, חגגו את החגים הבאים עלינו לטובה בצורה קצת שונה. שנים בהם ריחות הגפילטע פיש התערבבו עם ריח עוגות השמרים ועם ריחו של סיד לבן חדש.
התרגשות רבה ותחושת התחדשות מילאו את הישוב עם פרוס השנה החדשה. הרחובות היו גדושים בדוכני מכירה שובי עין של "שנות טובות" נושאי ברכות מגוונות בנושא חלוציות, הגשמה ומשפחה. ילדים נהגו להצטלם ועל התמונה שנשלחה לקרובי המשפחה בארץ ובחו"ל נכתב באותיות גדולות "שנה טובה". הבתים נצבעו בלבן בפנים ובחוץ, תופרת הגיעה לבתים לתפור בגדי חג חדשים ומי שידו לא הייתה משגת, קיבל בסתר בגדים חדשים. בגיגיות שחו להנאתם דגים לקראת הפיכתם בליל החג לגפילטע פיש, דגים ממולאים. את הבית מילא ריח החלות העגולות הנאפות ועוגיות שמרים, תפוחי עץ צופו בדבש וגם חבושים קילפו למכביר. ההמולה וההכנות גלשו אל השוק שהמה ורעש. קירקור התרנגולות התערבב בקולות הסוחרים שהכריזו על מרכולתם, ערבים מהכפרים הסמוכים הגיע רכובים על חמוריהם והביאו ירקות וביצים והאיש שידיו היו עמוסות בעבודה היה השוחט: קנו תרנגולת מקרקרת וישר הלכו אל השוחט שבאבחת סכין חדה שם קץ לקרקוריה. מהשוחט אל מורטות הנוצות שהשאירו את התרנגולת ללא נוצה מיותרת ומהן הישר אל הסיר. אצל עדת התימנים היה נהוג לשחוט עגל יומיים לפני כניסת החג. היו מיבשים את בשרו על ידי בישול ממושך,ממליחים ותולים אותו הרחק מפיו של החתול. מקרר היה מצרך יקר מדי. רק ליחידי סגולה מאושרים היה ארגז קרח קטן. נשלמו ההכנות, הבישולים וערב החג הגיע. שקט השתרר ברחבי הישוב. אווירה של קדושה שררה בחלל. הולכים לבית הכנסת לבושים בבגדים חדשים, בית הכנסת ממורק ומצוחצח והתפילה נישאת למרחקים. בתום התפילה, נפגשו בני המשפחה בחוץ והמפגש הפך למפגש חברתי. בבית חיכה שולחן ערוך, קידוש חגיגי, איחולי שנה טובה וארוחה חג דשנה.


