היחסים בין פקידי הברון רוטשילד למתיישבים לא זרמו על מי מנוחות. סכסוכים והתקוממויות פרצו על רקע יחסם המתנשא של הפקידים כלפי המתיישבים שחשו השפלה ותסכול. התקוממות ראשונה אירעה כבר בשנת ההתיישבות הראשונה על רקע אי אספקת בהמות וכלי עבודה במועד על ידי הפקידים שמואל הירש והגנן דיגור לקראת עונת הזריעה השנייה. באסיפת בני המושבה בשנת 1883, הוחלט לשלוח מברקים לפאריס בניסוחו של ישראל בלקינד,לרב הראשי צדוק כהן ולארלנגר ובהם תארו את מצב המושבה והתלוננו על הירש : "מצבנו בכל רע. מר הירש מניח למושבה לגווע, עונת הזריעה מתקרבת ואין לנו כלום. אנו מתחננים לפניכם למהר ולשלוח מישהו כדי לראות את מצב הדברים. עזרו לנו בשם ה'." תשובת הברון לתלונות אלה הייתה בלתי צפויה בחריפותה :
" מתיישבי ראשון לציון, אני עצמי כותב לכם כי אינני מרוצה וגם כועס עליכם. אתם נמנים עם סוג היהודים שאלוקים מצאם בלתי ראויים להיכנס לארץ הקודש, ורצה להניח להם למות במדבר. אינכם ראויים לחסדי. אם לא תיטיבו את דרככם, לא תהיו עוד כולכם קיימים בשבילי. פניתם אלי וביקשת לכל היותר ארבעים או חמישים אלף פראנק כהלוואה. הוצאתי הרבה יותר מזה ואתם אנשים כפויי טובה. ההתחייבויות היחידות שניתנו הן ההתחייבויות שאתם נתתם ושאינכם ממלאים אותן כי אינכם עובדים. ביקשתם ממני באר, ואתם אינכם מרוצים ומבקשים עוד. מתיימרים אתם שהנכם מתיישבים אבל אינכם אלא פושטי יד. רוצה אני לעודד פועלים ולא פושטי יד. אם לא תעבדו כראוי, אנטוש מיד את מי שאינו עובד. צייתו בדייקנות לנציגיי. מי שלא יעשה כן לא ייהנה מתמיכתי ויגורש מן הבתים שבניתי. זיכרו, אם לא אהיה מרוצה , אבטל את תמיכתי וזו תהיה בשבילכם פורענות והרס".
בפקודת רוטשילד צומצמה התמיכה לכדי חצי עד שיגורש ישראל בלקינד שנחשב לראש המורדים. אסיפת המושבה החליטה לסרב להוראה לא להיכנע למרות שחלק מהמתיישבים רעב ללחם. המשבר חלף כשבלקינד עצמו החליט לעזוב כדי למנוע את החורבן שהיה צפוי למושבה.


