מראשית יסודה של המושבה, התגוררו בה פועלים ובעלי מלאכה יוצאי אשכנז וספרד ומבני עדות המזרח. שפע התעסוקה שהציעה המושבה בעבודות היקב, החקלאות והשירות עודדה את התיישבותם של הפועלים הרבים בתחומה. לאחר מאבק ארוך, בעידודם של אחדים מבני המושבה ובעזרתה של ה'קרן הקימת', הצליחו קבוצות העולים השונות להקים שכונות לבני עדתם בסמוך לגרעין המושבה הוותיק.
בין הקבוצות הוותיקות שניכרו בהשתלבותן המוצלחת בחיי המושבה, ניתן למנות את: האורפלים, התימנים, הקווקזים, הבולגרים והייקים (כדאי איפוא לציין, כי בראשון-לציון התיישבו לאורך השנים, גם עולים בני עדות אחרות, כמו יוצאי פולין ורומניה וכן רבים אחרים, אך היו אלה על פי רוב משפחות בודדות, שהתיישבו שלא במסגרת גוף קבוצתי מאורגן).
עדת האורפלים:
עולי אורפה החלו להגיע לארץ ישראל כבר במהלך המאה ה-19, ורבים בחרו להתיישב בירושלים. עדת האורפלים עזבה את אורפה שעל גבול סוריה-תורכיה, מתוך שאיפה להתיישב בארץ הקודש. פועלים אורפלים, הוזמנו הן על ידי הנהלת היקב והן על ידי איכרי המושבה, לעבודות הבציר והקטיף. בין מובילי המאבק לשיפור בתנאי העבודה ביקב נמצאו גם לא מעט פועלים אורפלים. ככל הידוע, הפכו בני אורפה לתושבי קבע במושבה, שנים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
הקהילה האורפלית השתלבה עד מהרה בחיי המושבה. חריצותם, כבודם העצמי והעצמאות שהפגינו בניה חיזקו את מעמדם בעיני בני המושבה. קהילתם נתפסה כקבוצה בעלת משקל שתרמה לחיזוק המקום. וכך תוארו על ידי בן המושבה דב חביב לובמן בסוף שנות ה- 20 של המאה ה-20: 'האורפלים הם רחבי כתפים וחזקי שכם, פועלים ובנאים מצוינים המסוגלים לכל עבודה קשה. בעבודת היקב הם תופסים את המקום הכי חשוב'. גם בתחום השמירה תפסו מקום מרכזי. בצדה המזרחי של המושבה, כיום (ממזרח לרחוב הגדוד העברי) הקימו ביוזמתם ובכספם שכונה בשם "שכונת האורפלים", וכן בית כנסת שנבנה על האדמה שקיבלו במתנה מאיש המושבה, מר אברהם מרכוס.
יהודי תימן:
יהודי תימן החלו לעלות לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות כבר בסוף המאה ה-19. רבים התיישבו בירושלים וביפו . בעשור הראשון של המאה ה-20 החלו להתיישב גם באחדות ממושבות יהודה. על הסיבות לעלייתם לארץ ישראל כתב טביב הזקן בשנת תרע"ג (1913) כך:'כל עלייתנו לארץ ישראל אינה לא משום גזרת מלך ולא משום סיבה מהסיבות הגורמות לנדוד מארץ לארץ, אלא מרוב חשקה ואהבה לעלות לארץ ישראל'.
אל המושבה ראשון-לציון הגיעו בני תימן כבר בסוכות תר"ע (1909). בעקבות דרישת האיכרים לפועלים חקלאיים יהודים שיחליפו בבוא העת את הפועל הערבי, הועברו אליה כ-75 נפש מבני תימן. הם לוו על ידי נציגים של המשרד הארץ-ישראלי. הוועד המקומי במושבה הופתע למראה בני תימן שנראו צנומים חלשים ובלתי כשירים לעבודה. העולים שסבלו מתלאות הדרך הרבות, לא התאימו לתפיסת הוועד המקומי, שציפה לראות פועלים בריאים וחסונים. בעקבות התערבותו של גלוסקין מנהל היקב שהבטיח להעסיקם, הוזמנו העולים להישאר במושבה.
כמו רבים מהפועלים שהגיעו למושבה באותה עת, גם הם התגוררו ברפתות, באורוות ובמרתפים שבבתי המושבה בתנאים קשים מנשוא. בתום חודשים אחדים עברו להתגורר בצריפים ממזרח לבית הכנסת הגדול, כיום רחוב נחמה פינת הגדוד העברי. על כך כתב בן העדה אברהם טביב, עסקן וחבר בכנסת הראשונה: 'שלוש-עשרה שנה שנים אחר כך הצליחו לבנות את שכונתם, בסיוע כספי ה'קרן הקיימת". לצד שכונת 'שיבת ציון' נבנתה שכונה נוספת בשם 'נווה ציון'.
על התמורה שחלה בקהילה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 כתב בן המושבה דב חביב לובמן את הדברים הבאים: 'התימנים באו אל הארץ…צנומים…עלובים ואות הגלות המרה …על מצחם. מה רב ההבדל בין אלה ובין התימנים החיים אתנו היום! …התימנים מוכשרים לכל עבודה…נוחים להתאקלם ומסתגלים על נקלה לחיי עבודה בארץ, כולם יודעי ספר, ולשון עברית יפה בפיהם'.
בני תימן לקחו חלק בעשייה הלאומית ובביטחון המדינה.
הגורז'ים/ בני קווקז:
ראשוני היהודים מקווקז התיישבו בראשון-לציון ככל הידוע רק בתחילת המאה ה-20. יהודים אלה נודעו כ'יהודים ההרריים', ועלייתם לארץ ישראל נבעה מטעמים ציוניים תוך כמיהה לשוב לציון. רבים מהעולים עסקו במושבה בחנוונות, במסחר ובחקלאות. וכך תארם בשנת 1928 דב חביב לובמן, עסקן ואיכר: 'הגורז'ים זריזים וגמישים, רובם חנוונים וסוחרים מנוסים'. מתוך דבריו עולה כי בני המושבה היססו בתחילה אם לקבלם למושבה כתושבי קבע. זאת, משום הדימוי השלילי שדבק בהם בעיני הוותיקים, 'רוחם כי עז מאד ועברתם כי קשתה'.
מנהגם של עולי קווקז לשאת נשק, התקבל בחשש ובחוסר שביעות רצון בעיני בני המושבה. אולם, הצליחו עולים אלה להשתלב במקום, ואף הם הפכו כמו אחרים 'לחומר רצוי לבנין הארץ'.
הבולגרים:
משפחת אריה היתה הסנונית הראשונה שבישרה על התיישבות בני בולגריה בראשון-לציון. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1880 מבולגריה. בשנותיה הראשונות התגוררה במחנה-יהודה בירושלים, ובשנת 1885 התיישבה בראשון-לציון. על האדמה שרכשו בני המשפחה ניטעו כרמי גפנים ופרדס. בשנת 1937 הוקם 'שיכון הבולגרים' ביוזמתן של משפחות בולגריות אחדות. שיכון זה נבנה על אדמה פרטית ומשתרע על חלקה הדרום מערבי של שכונת רמז. בגבול הרחובות: גליל חרמון והתבור.
יהודי גרמניה (הייקים):
יהודי גרמניה התיישבו בראשון לציון כבר בתחילת שנות ה-30. קבוצה מאורגנת של עולים הגיעה למושבה בשנת 1933, כדי להקים קואופרטיב חקלאי בשם 'גן הרצל'. השכונה המשותפת שביקשו להקים השתרעה לאורך רח' וולפסון. עולים אלה הביאו עימם למושבה את מושג 'איכות החיים', תרבות הפנאי ובתי הקפה. הם הנהיגו את שעת מנוחת הצהריים 'המקודשת' , ואת הסדר המופתי.
תרומתם למושבה התבטאה בתחומים שונים החל מפיתוח שירותי רפואה, חיי תרבות עשירים, מוסיקה וספורט ועד לפיתוחם של ענפי מסחר ותעשייה מצליחים. בין ענפי התעשייה שפיתחו יהודי גרמניה במושבה: תעשיות בירה ארצישראליות 'נשר', בית חרושת לסכיני גילוח 'אוקבה' ובית חרושת לסבון 'שרף'. תוצרתם שווקה בהצלחה בארץ ובחו"ל. בשל נסיבות כלכליות התפרקו הקואופרטיבים.
