ביקורי אח"מים בראשון לציון

ראשון לציון היא היישוב הראשון שהוקם בארץ-ישראל, בתקופה המודרנית, על ידי יהודים שעלו מארצות נכר. מאז הקמתה היא זכתה לארח אח"מים מתחומים שונים – מנהיגים, אנשי תרבות ורוח, וכמובן את האפוטרופוס שלה, הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד. מסקירה של הרקע התרבותי של המתיישבים, ושל היסטוריית ההתפתחות של המושבה, נוכל להבין את הרקע לביקורי האח"מים שנציג לאורך המאמר.

נסיבות ייסודה והתפתחותה של המושבה קשורות קשר בל-יימחה בברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. הוא נרתם להציל את המושבה כאשר כשלו הניסיונות להגיע למשטר מים עצמאי. מאז, ולאורך עשרים ושמונה שנה, לקח על עצמו רוטשילד את ביסוסן של כמה מושבות, כשראשון לציון היא מושבת הדגל. נסקור את שני ביקוריו של הברון במושבה, ואת הרקע לכל אחד מהביקורים.

מקימי המושבה הרבו לצרוך ספרות יפה ולהתעדכן באמצעות עיתונות בנעשה בעולם. שנים מעטות לאחר ייסוד המושבה הם החלו בהקמת "בית העם" – מקום שיהיה הספרייה ומרכז התרבות של היישוב. בית העם נחנך ב-1898, ובמקום התארחו כמה מגדולי התרבות של העם היהודי. אלו הם כמה מביקורי האח"מים שייסקרו בהמשך.

ראשון לציון הייתה המושבה היהודית הראשונה בארץ ישראל העותומאנית, וכשקמו סביבה מושבות נוספות, היא שמרה על מעמד מיוחד כיישוב הגדול והחשוב בשפלה. כך זכתה לארח ב-1915 את המושל הטורקי ג'מאל פחה. נספר על ביקורו דרך עיניה של מי שהייתה אז ילדה קטנה עם בקשה גדולה.

*

ב-1898 הגיע לבקר בארץ ישראל קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, וילהלם השני. בארץ אמנם שלטו הטורקים, אך האימפריה האוסטרו-הונגרית הייתה כוח רב-חשיבות באירופה ובמזרח התיכון. בנימין זאב הרצל פיתח את רעיון הציונות והפך אותה מרעיון לתנועה לאומית מעשית. הרצל החליט לבוא לארץ בעקבות וילהלם השני. מטרתו של הרצל היתה: בקשת עזרה בפתרון הקשיים שהשלטון הטורקי הציב בפני עלייה לארץ והתיישבות בה.

מלבד הפגישות עם הקיסר, הרצל ניצל את ביקורו בארץ כדי לסייר בה ולהתרשם מההתיישבות היהודית בה. לראשון לציון הוא הגיע ב-26.10, בלי להודיע מראש על בואו למושבה. בני המושבה וראשיה, מופתעים, מיהרו לארגן ביקור ראוי כמיטב יכולתם: הרצל הוזמן לביקור ביקב ובבית העם, האורקסטרה (התזמורת) הוזעקה וניגנה לכבודו ממיטב הרפרטואר שלה, ונאומים נישאו לכבודו.

הרצל, ביומנו, תיאר בביקורתיות את התרשמותו. מורגל במראות הערים האירופיות, הוא התקשה להתרשם מקצב פיתוחה של המושבה. הוא גם קלט שבני המושבה חוששים לברך אותו בפה מלא בגלל הבדלים מהותיים בין תפיסת הציונות שלו, לבין הדרך שבה דגל הברון רוטשילד. יש לזכור שבעת הביקור, ראשון לציון הייתה עדיין נתונה לחסות הברון. עם זאת, הרצל התרשם מכך שהמקום התפתח מ"כפר" לכדי יישוב. במיוחד הוא התרשם מהיקב. בנאומו הוא הכיר טובה לברון רוטשילד על תרומתו לראשון לציון.

במושבה אמנם חששו להביע במילים תמיכה מוחלטת בדרכו של הרצל, אך מעדויות של בני המושבה ניכרת התרגשות רבה מבואו. כך תיאר דוד יודילוביץ' את התכונה הרבה: "ראשים על ראשים, מנער עד זקן, כל בני ובנות המושבה, אף אחד לא נעדר. הרצל דִבֵּר. לא קלטתי כלום […] רק אל זיו פני האדם הגדול […]".

הברון רוטשילד ביקר בראשון לציון פעמיים, כל פעם על רקע אחר ומסיבות אחרות. הביקור הראשון, ב-1887, התרחש בעקבות מרד המתיישבים במשטר הפקידות של הברון. המרד נבע ממרמור שהצטבר בקרב התושבים כלפי נציג הברון, יהושע אוסוביצקי. הנציג התערב בכל תחומי החיים של התושבים, ודיכא כל ניסיון שלהם להתאגד או לבטא כל סוג של עצמאות.

אוסוביצקי ניסה לגרש מהמושבה פועל בשם מיכאל הלפרין ונתקל בהתנגדות מצד התושבים. כדי לגבור על ההתנגדות הוא הזמין חיילים טורקים להתערב. הכנסת גורם חיצוני עוין לתחומי המושבה הביאה להתפרצות המרד, בדרישה לסילוק הפקיד.

המרד הביא את רוטשילד לכדי איום שיפסיק לתמוך בראשון לציון. אך בעקבות המרד גם הכיר רוטשילד בצורך לבוא ולבחון את מצב העניינים מקרוב. הוא הגיע ארצה ב-22.4.1887. הביקור בראשון לציון היה אמור להיות סודי, אך הסוד התגלה, וכשהגיעו הברון ורעייתו בחצות הלילה, המתינו להם התושבים כשהם נרגשים ומוקירי תודה.

בביקור, רוטשילד הוכיח את המתיישבים על כך שמרדו, ודרש מיוזם המרד, יוסף פיינברג, לעזוב את המושבה. רוטשילד אף החתים את שאר המתיישבים על שורת התחייבויות. עם זאת, הוא התקבל בראשון לציון בכבוד רב, והוא התרשם מהישגי התושבים. הוא גם הבין לרחשי לבם, הרבה בזכות מפגש שערכו נשות המושבה עם אשתו, הברונית אדלאידה. עקב כך הועבר אוסוביצקי לגליל, ובמקומו התמנה דוד חיים. ככלל, ניתן לומר שכל אחד מהפקידים הבאים היה קשוב יותר מקודמו ללבם של המתיישבים.

ב-25.1.1899 ביקר הברון רוטשילד שוב בראשון לציון. הפעם, היה זה ביקור שונה בתכלית. אם בביקור הראשון איים רוטשילד להסיר את תמיכתו מראשון לציון, הרי שכעת הוא הגיע למושבה מבוססת, גדולה ויציבה בהרבה מראשון לציון שאותה הוא ראה ב-1887. בינתיים הגיעו יחסי רוטשילד והמושבה לא לכדי משבר, כי אם למיצוי: החזון שהציב הברון בראשית דרכו – הקמת מושבה עצמאית, בעלת כוח יצרני – הלך והתגשם. המושבה הייתה בשלה לנהל בעצמה את כל ענייניה.

ומצד הברון – הוא היה חולה באותם ימים (אך עתיד לחיות עוד שנים רבות, כפי שנראה להלן). הוא חש שאין עוד בכוחו לנהל את המושבות, וכאמור – שגם אין בכך צורך. הוא הביט בסיפוק ובגאווה במושבה, וביקב – "…ויתבונן אל בנייני המרתף והמכונות המכניות והחשמליות ואל מחלקת מעשה החביתות אשם שם נעשתה לעיני הברון…".

הברון אדמונד בנימין דה-רוטשילד נפטר ב-2.11.1934. היישוב העברי כולו התאבל על מותו. ראשון לציון, הראשונה לקבל את עזרת הברון, הכריזה על שלושה ימי אבל, והזמינה את ראשי היישוב להשתתף בטקס לציון שבעה למות הברון. ב-11.11.1934 התקיים בראשון לציון, בקולנוע "נעמן", כינוס אבל ארצי. בין בכירי המשתתפים היו חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית (ומי שעתיד להיות הנשיא הראשון של מדינת ישראל), רבי אברהם יצחק הכהן קוק (מאוחר יותר הרב האשכנזי הראשי בארץ ישראל), נחום סוקולוב (נשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית), ונשיא קק"ל מנחם אוסישקין.

כאמור, מייסדי ראשון לציון שאפו לקיים במושבה חיי תרבות מפותחים. לכן המייסדים הזמינו למושבה מספר אנשי רוח יהודים חשובים. הראשון שביקורו מתועד הוא הסופר ומחזאי שלום אש. הוא התמקד בכתיבתו בשני נושאים: מבט חברתי נוקב, ותיעוד של הווי העיירה היהודית בתקופת מפנה המאה. סביר להניח שרבים מבני המושבה הזדהו עם הרקע האישי של אש: הוא גדל במשפחה מאמינה, אך נחשף לתרבות האירופית הקלאסית. אש זכה להכרה שחרגה מתחומי עולם התרבות היהודי.

בעיתון "השקפה" מאותם ימים (28.7.1907) מצוין ביקורו של אש במקום שלא נזכר בשמו. מהאיזכור אנו למדים כי באותם ימים עלה לבמות המחזה "אל נקמות", פרי עטו, בברלין. ניתן לשער כי אש לכל הפחות התייחס בדבריו למחזה החדש.

במרץ 1909 התארחו בראשון לציון הסופרים חיים נחמן ביאליק ויהושע רבניצקי, לשאת דברים ולחגוג עם בני המושבה את חג פסח. ביאליק היה ונותר אחד מגדולי הכותבים בעברית. הוא כתב שירים, פואמות וסיפורים שנקראו בשקיקה וקבעו את הטון הספרותי בארץ.

רבניצקי היה עיתונאי ומוציא לאור. בעיתון "הפרדס" שהוא ערך יצא לאור שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור". יחד עם ביאליק ועם אישים נוספים הוא יזם הוצאה לאור של ספרים בעברית, וערך את "ספר האגדה".

מובן שביקור של ביאליק היה כבוד גדול לכל קהילה יהודית. אך ניתן לשער שביקורם בראשון לציון עורר עניין מיוחד. היה זה מפגש בין בני היישוב שבו, לראשונה, האיצו בילדי היישוב ומבוגריו לדבר עברית, לבין שני אישים שפעלו רבות למיסוד והעמקת הדיבור העברי. שלוש שנים מאוחר יותר, בפסח תרע"ב (1912), ביקר בראשון לציון שמריהו לוין. לוין היה צלע נוספת במשולש הכותבים-עורכים שפעלו לחידוש השפה העברית, בדור שבא אחרי אליעזר בן-יהודה.

באפריל 1915 ביקר בראשון לציון המושל הטורקי של ארץ ישראל, ג'מאל פחה. הוא התקבל בראשון לציון בכבוד רב. הוא סייר במושבה והתפעל מרמת הפיתוח שלה. בעת הסיור הורה ג'מאל פחה להגדיל את שטח המושבה מערבה, ולראשונה קיבלה ראשון לציון חוף ים משלה.

אנקדוטה שקשורה לביקור סופרה על ידי גרטלה הורביץ (בן זאב): הביקור נערך בעת שמלחמת העולם הראשונה הייתה בעיצומה. בגלל המלחמה נאסר על אביה של הורביץ לחזור ממצרים לארץ ישראל. מצרים הייתה גם היא תחת שלטון הטורקים. אמה של גרטלה הגתה רעיון: היא שלחה את אחותה, חגית – ילדה קטנה ויפהפיה – לגשת אל פחה ולדבר לליבו. פחה אישר מיד את בקשתה והורה להתיר את חזרת האב ארצה, באומרו: "יש לי בבית חמישה כאלה. אל תבכי בתי, אבא שלך יבוא".

ב-8 באפריל 1918 ביקרה בראשון לציון משלחת של ראשי התנועה הציונית. בראש המשלחת עמד ד"ר חיים ויצמן. התלווה אליו ג'ימס רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע. באותה עת כבר חצתה ראשון לציון את שנתה ה-35, לאחר ששרדה את קשיי ההקמה ותהפוכות הממשל במושבה ובארץ. בטקס שנערך לכבוד המשלחת דיבר ויצמן על כך שכוחו של עם ישראל ביכולתו לשרוד את הקשיים ואת התהפוכות. הוא דרש בשבח הסבלנות העצומה שדרושה כדי לשרוד, שבזכותה הגשימו מייסדי ראשון לציון את חזונם.

הרברט סמואל היה הנציב העליון של בריטניה בארץ ישראל בשנים 1920-1925. סמואל היה מחויב לשולחיו, והשתדל להפגין ניטרליות ויד רכה כלפי הצדדים הניצים בארץ – היהודים והערבים. אך מפעולותיו כנציב ולאחר מכן כפוליטיקאי באנגליה ניכרו יחסו האוהד לציונות והשתדלותו למענה.

ב-1920, שנת בואו לארץ, הוזמן הנציב העליון לבוא ליקב ראשון לציון, ולחנוך את הבציר השנתי. מתיאור הביקור ניכר יחסו הלבבי והאוהד של סמואל כלפי פועלי היקב ובני ראשון לציון, וכן ניכר שהיחס הזה היה הדדי. הנציב העליון וראש הוועד "התווכחו" מי מהם ירוקן ראשון ענבים אל המטחנה, עד שראש הוועד, כתריאל רפפורט, זכה להוריק ראשון.

ביקורו של הרברט סמואל לא היה ביקור יחיד של נציב עליון בראשון לציון. ב-1932 הזמין ראש המועצה, מנשה מאירוביץ', את סר ארתור ווקופ להשתתף בחגיגות חמישים שנה לייסוד המושבה. בחגיגות המפוארות השתתף גם אחרון המייסדים, זלמן דוד ליבונטין. ווקופ ישב לצד משה שרת, שעתיד להיות ראש הממשלה השני של מדינת ישראל.

ב-1921, בעת שווינסטון צ'רצ'יל כיהן כשר המושבות של בריטניה, הוא ביקר בארץ ישראל. הנציב העליון הרברט סמואל הזמין אותו לבקר בראשון לציון. לכבוד צ'רצ'יל אורגנה קבלת פנים מפוארת: עשרות פרשים קיבלו את פניו כבר מחוץ ליישוב, המון עם הריע לו, וצ'רצ'יל הוזמן לבקר ביקב ולנאום בבית הכנסת הגדול. הוא התרשם מבניין המושבה, והביע התפעלות מיוחדת למראה הפרדס ושדרות הדקלים שחוצות אותו: "הלא הפכתם מדבר שממה לגן-עדן!".

אלברט איינשטיין ביקר בארץ ישראל רק פעם אחת, ב-1923. במסגרת הביקור הוא הגיע גם לראשון לציון, ב-20 בינואר – חודשים ספורים לאחר שראשון לציון הפכה למועצה מקומית. הצלם אמתי תיעד את הביקור, ובמאמר בעיתון "דאר היום" סוקר הביקור בהרחבה. בבית העם דיבר ראש המועצה, דב חביב לובמן. הוא ציין כי אין זה ביקור בו מצפים מהאורח לתרום דבר-מה לראשון לציון, אלא פשוט נהנים לארח כאן אישיות רבת מעלה, "באהבה שאינה תלויה בדבר". לעומת לובמן, לנואם הבא, מנשה מאירוביץ, דווקא הייתה בקשה: "הננו מבקשים אותך […] כי תעורר את לבות אחינו שבכל אתר ואתר לחיבת הארץ ולעבודת הארץ, שבזה תלוי בנין בית לאומנו". כלומר, מאירוביץ לא ביקש דבר עבור ראשון לציון עצמה, אלא למען חיזוק כלל ההתיישבות בארץ ישראל.

איינשטיין ביקר גם בבית-הכנסת, בבית-הספר וביקב. בביה"ס הוא ראה תלמידים מטפחים גינת צמחים. בראשון לציון הוא התפעם ממראה החקלאות העברית: "ארצות רבות עברתי, הרבה נפלאות ראיתי, אבל כפר עברי עוד לא זכיתי לראות עד הרגע הנוכחי", ובעצם ענה למנשה מאירוביץ: הוא הבטיח לעורר את העולם היהודי שיחזק את היישוב בארץ ישראל.

ב-1925 ביקר בראשון לציון סר ארתור ג'יימס בלפור. הוא היה מדינאי בריטי בכיר, ואף כיהן כראש ממשלת בריטניה. הוא התקבל באהבה על ידי היישוב והממסד בארץ בעקבות "הצהרת בלפור", אותה ניסח ב-1917. הצהרת בלפור הייתה מסמך רב-חשיבות במתן לגיטימציה בינלאומית ל"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

למרות חשיבות פעילותו של סר בלפור עצמו, הוא הכריז, בנאום שנשא בבית הכנסת: "הנני מאושר להכריז כאן את שם ידידי הבארון אדמונד דה-רוטשילד מקים ראשון לציון. עם הבארון הזקן קשה לי להתחרות בציונות […]".

אל בלפור התלוו ראשי התנועה הציונית באותם ימים, נחום סוקולוב וחיים ויצמן.

זמן קצר לאחר ביקור בלפור התחלף הנציב העליון בארץ ישראל, והחלה תקופה בה המנדט הבריטי היה פחות אוהד את הרעיון הציוני. כך, למרות דבריו של בלפור בראשון לציון, בריטניה הלכה ונסוגה ממחויבותה כלפי הרעיון הציוני.

בשנת 1927 ביקר בראשון לציון נשיא צ'כוסלובקיה, פרופ. תומס מסריק. הוא הגיע לארץ לביקור שהוגדר כביקור פרטי. לכן הממסד הבריטי לא ערך לכבודו קבלת פנים רשמית. אך היהודים בארץ קיבלו אותו בהתרגשות ובהערצה, בכל מקום שאליו הוא הגיע. הרקע להערצה כלפיו היה עמידתו האיתנה לצד יהודי צ'כוסלובקיה מול אירועים אנטישמיים קשים, החל מסוף המאה ה-19. הוא היה אהוד גם בגלל הדמיון בין תנועת החופש הצ'כוסלובקית, שבראשה עמד, לבין הציונות. מסריק כתב: "אני רואה בציונות תנועה מוסרית גדולה, אידיאה דמוקרטית שצמחה מתוך התנ"ך".

ראשון לציון אירחה את מסריק בפרדס המושבה. בשדרת הדקלים נערכו, כפי שמתאר דוד יודילוביץ', "שולחנות ערוכים בכל טוב ראשון לציון". מסריק נשא דברים, בהם חזר על אהדתו לעם היהודי.

*

כל ביקור של אח"מ תוכנן בנפרד, וסדר האירוע לא היה תמיד זהה. אך ניתן לזהות שורה של מאפיינים שמשותפים לרוב הביקורים. ניתן ללמוד עליהם מתוך פרוטוקול שנכתב בשנת 1915, שנביא להלן קטעים נבחרים מתוכו.

להלן "מילון" קטן להבנת הטקסט שלפניכם: בְּהַ  = בַּ, לְהַ = לַ וכולי.   אכסדרה = חלל כניסה. יוסח = ידובר. קהוה = קפה. לימונד = לימונדה.

"נוסעים לקבל פני האורח הנכבד… מלווים אותו מדרך רמלה עד בית הפקידות, שם יוקם שער כבוד… אצל בית הפקידות יעמדו תלמידים ותלמידות בהסך עם דקלים וענפים."

"בהקיוסק שלפני בית הפקידות תעמוד התזמורת, אשר תנגן את מהלך השלטון בבואו לרדת ובמעלה, להיכנס לבית הפקידות. בפתח הכניסה יקבלו פניו שניים מנכבדי הקהילה, ויכניסוהו להאכסדרה, ששם יחכו לו "פני המושבה". שם יוסח קצת ויגישו לפני קהוה ולימונד…".

"אחרי נוחו יעברו לפניו של הפרדס דרך רחוב בית הכנסת, בלוויית הנכבדים והקהל. בפרדס מתבקשים בני המושבה לבוא בסך, ובסדר נכון, ושקט ושלווה הראויים, שכן בפרשת הדרכים של שדרת התמרים יועמדו שולחן וכיסאות בשביל האורחים המכובדים, ושם יוגשו לפניהם סיגרות ולימונד…"

"מהפרדס נכנסים… לבית העם שיהיה מקושט בדגלים ופרחים, שם יעמוד שולחן… ועל השולחן יוכן בקבוק יין וכוסות."

"סביב דרך הרחוב יבוא לבית הפקידות לארוחת הערב."

"סדר הסעודה, המאכלים והמשקאות, והושבת האורחים על מקומותיהם מתנהל ע"י… שירות והגשת המאכלים יהיה על ידי…".

אירוח האח"מים תוכנן, אם כן, בקפידה, כך שהאורח יבקר בכל המקומות שמסמלים את ראשון לציון ומהווים את מקור גאוותה. ניכרת הקפדה הן על הצד הסמלי והן על הצד הלוגיסטי של תכנון האירוח.

*

ראינו שֶמִּעֵת הקמתה ולאורך עשרות שנים הייתה ראשון לציון נקודת ציון בדרכם של אח"מים, בעיקר יהודים, שבאו לבקר בארץ ישראל. ביקורו הראשון של הברון רוטשילד היה למטרת טיפול בנושא המרד, אך רוב שאר הביקורים התרחשו מתוך הבעת כבוד והערכה לפועלם של מייסדי ראשון ולחשיבותו של היישוב בדברי ימי ישראל החדשה.

ומה קורה בימינו? העיר ראשון לציון גדלה והתפתחה, והיא מפתחת גם קשרי חוץ ובריתות ערים-תאומות עם חמש-עשרה ערים מרחבי העולם. בשנים האחרונות ביקרו כאן, בין השאר, ראשי ערים מסין, מהונגריה, מאתיופיה ומאיטליה. נספר להלן על ביקורם המשותף של נציגי שבע ערים, לכבוד חגיגות 130 שנה לראשון לציון. כך נלמד על מאפייני אירוח אח"מים בעיר בימינו.

לביקור הגיעו שלושה ראשי ערים: קרישטוף צוק, ראש עיריית לובלין שבפולין, מאוריציו ברוקי, ראש עיריית טרמו שבאיטליה, וגטינט אמרה, ראש עיריית גונדר שבאתיופיה. בנוסף הגיעו סגני עיר וחברי מועצה מהערים הנ"ל ומקרמנצ'וק שבאוקראינה, ממינסטר שבגרמניה, ומברשוב שברומניה. מניו ג'רסי שבארה"ב הגיעו נציגי הקהילה היהודית. חלק מהערים שלחו גם מקהלות והרכבים מוזיקליים, שהשתתפו בחגיגות.

הביקור ארך חמישה ימים וכלל סיור באתרים שמייצגים את ההיסטוריה של העיר, לצד אתרים שמסמלים כיווני התפתחות עתידיים. המבקרים זכו לסייר במתחם ההיסטורי, ובלב המתחם – במוזאון ראשון לציון. הם ביקרו גם בפארק הזיכרון ובבית יד לבנים, והניחו שם זרים לזכר החללים בני העיר.

ביקור במוקד העירוני איפשר להתרשם מהשימוש שעושה העירייה בטכנולוגיות חדישות. העתיד ניבט גם מסיור בפארק האגמים שבמערב העיר – אגמים שנוצרו כדי לשפר את מאגר מי התהום ואת מאגר ההשקיה של ראשון לציון. כמו כן, פיתוח פארק האגמים יהפוך אותו למוקד פנאי לתושבי האזור.

מקומה של המוזיקה בטקסים לא נעדר גם עתה: את הטקס ואת הנאומים ליוותה נגינה של חברי התזמורת הסימפונית של ראשון לציון. יחד איתם ניגנה חלילנית מברשוב, אחת הערים התאומות.

*

לא רק מנהיגים ואנשי רוח מגיעים לראשון לציון. במקביל לביקורים רשמיים של אח"מים, התפתחה תרבות ספורט בעיר. שתי קבוצות כדוריד – מכבי והפועל – מגיעות להישגים יפים באירופה, והן מארחות בראשון לציון קבוצות מצמרת הכדוריד האירופית. הפועל אף הגיעה ב-2000 להישג שיא כאשר הופיעה ברבע גמר ליגת האלופות. תרבות הספורט העירונית, יחד עם קבלת סיוע מפרנסי העיר, מביאות גם לנוכחות עקבית של מועדון הכדורסל, מכבי ראשון לציון, בצמרת הכדורסל הישראלית. עקב כך המועדון גם משתתף במפעלים אירופיים. כך למשל נחנך אולם "בית מכבי" ב-2009 במשחק מול אולימפיאקוס היוונית.

*

לסיכום, ראשון לציון מארחת מאז ימיה כמושבה צעירה, ועד ימינו אנו, אישים חשובים מהעולם היהודי ובכלל, מתחומי הפוליטיקה, התרבות והספורט. בביקורים בעיר לומד המבקר על מקומה הייחודי של ראשון לציון בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל.

עם ההתפתחות ממושבה לעיר, האוכלוסייה גדלה, אתגרים חדשים צצו, והסיפור של ראשון לציון התעשר בפרקים נוספים. לכן, מטבע הדברים, השתנה והתפתח גם מסלול הביקור של האח"מים.

 

מקורות:

יודילוביץ', דוד (עורך), ראשון-לציון התרמ"ב-התש"א. ראשון לציון, 1941, מהדורה שלישית: התשס"ו 2006.

חביב לובמן, דוב, חביב זרבבל, קורות ראשון לציון. ראשון לציון, 1971

גלעדי, דן. הבארון, הפקידות והמושבות הראשונות בארץ ישראל – הערכה מחדש. קתדרה, 2, תשל"ז.

הורביץ (בן זאב), גרטלה. חמשת הילדים של ג'מל פחה. עת-מול, 39.

אתר עיתונות יהודית היסטורית.

דאר היום מתאריך 12.2.1923, באדיבות נורית ליפשיץ, ארכיון אלברט איינשטיין.

וייסבלאי, גיל, כשמסריק ביקר בספרייה הלאומית. אתר הספרייה הלאומית, 2013.

אנט בן שחר, מנהלת קשרי חוץ – עיריית ראשון לציון.

אוחנה, יניב, סגן דוברת עיריית ראשון לציון, מאתיופיה ועד ניו ג'רזי. באתר העירייה, 2013.

אנציקלופדיית וואי נט.

אתר החברה העירונית ראשון לציון.

אתר מועדון הכדורסל ראשון לציון.