כשאני מחפש מקום חנייה, לרכבי, במרכז ראשון לציון, אני מחנה אותו, לרוב, ברחוב נחמה, בקצה המדרגות המובילות לבית הכנסת הגדול. מי זו בעצם נחמה זו, הסתקרנתי.
נחמה נולדה בבריסק, ליטא, ב 27 במארס 1869. היא למדה בגימנסיה רוסית וכן עברית אצל מורים פרטיים. היא החלה לכתוב בגיל צעיר, בעידודו של י"ל גורדון. מרגע שלמדה עברית, בגיל 16, החלה לפרסם מכתבים ומאמרים בעיתון "המליץ".
אציל רוסי, גוי ונשוי עם ילדים החל לחזר אחריה. הוריה, שפחדו מחטיפתה, דאגו למורה פרטי שגר בביתם, ולימד אותה עברית, תנ"ך ותולדות עם ישראל. הוא הפך אותה לציונית נלהבת.
ב-1889, יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי, שהיה מדריך חקלאי מטעם הברון רוטשילד בראשון לציון, ביקש הצעה לשידוך ונחמה הוצעה לו, והם החליפו תמונות והתחילו להתכתב. נחמה התלהבה מהרעיון לעלות ארצה . הוריה שמחו לשידוך, שהרחיק אותה מכל הסכנות בעירה.
היא עלתה לארץ והתחתנה עם מיכל פוחצ'בסקי.
נחמה האמינה שהתחייה הלאומית בארץ ישראל תהיה גם תחייה נשית. אבל כאן הבינה שטעתה. האישה בארץ ישראל של המושבות הראשונות, הייתה משוללת כל זכויות. היא עבדה בשדה ובכרם כמו הגבר, היא התענתה בחום ובקור כמו הגבר, היא חלתה בקדחת וראתה את המוות כמו הגבר, אבל לא היה לה זכות לקחת חלק באספות המושבה. היא הייתה מנועה מלהביע את דעותיה, להציע את הצעותיה, להתמנות לתפקיד ציבורי, ובוודאי שלא לבחור או להיבחר.
פוחצ'בסקי לא הסכימה עם קביעה שוביניסטית זו, וניסתה להיאבק נגדה. עם כל ניסיונותיה לפעילות נשית ציבורית, היא מצאה עצמה כעקרת בית נחשלת בתנאים בלתי נסבלים (ללא מים וללא תנאי סניטציה אלמנטריים). כאם שכולה שאיבדה שנים מילדיה, היא גם סבלה מדיכאונות חוזרים והחליטה לקחת את ילדה ולחזור לבית הוריה בליטא. שם למדה את מלאכת הצילום, ושם חשבה להישאר, בינתיים.
בעלה, מיכל, לא הפסיק לשלוח לה מכתבי אהבה וסליחה ואחרי שנה חזרה לארץ ואליו. כעבור שנה נולדה בתם אפרת חייה התחילו מחדש והפעם כאישה עצמאית ודעתנית.
היא גייסה חברות פעלתניות כמוה, כשהן מחפשות נושאים זנוחים במושבה, שיש לקדמם ולפתחם, ואשר הגברים לא התייחסו אליהם. הן הקימו אגודה בשם "דבורה", להפצת וללימוד השפה העברית ; הפעילו את חברת "לינת צדק" לטיפול בחולים, השאלת אביזרי רפואה, לרווחת הנזקקים; קלטו את בני העדה התימנית שבאו לראשון לציון (1909) ובעיקר כיוונו את האימהות התימניות לתזונה הנהוגה בארץ .
בביתה של נחמה פוחצ'בסקי הונהג הדיבור העברי. הבית שימש מרכז לצעירי המושבה. בבית מיכל ונחמה פוחצ'בסקי הייתה ספרייה גדולה וסטודנטים יהודים ציוניים שבאו לארץ ללמוד עברית וחקלאות (לפני מלחמת העולם הראשונה) הגיעו לביתם. יום אחד שאל דר' רופין את אחד הסטודנטים היכן הוא נמצא והבחור ענה: " בבית פוחצ'בסקי". הגיב דר' רופין: "אתה נמצא באוניברסיטה."
בהנהגת נחמה, התארגנו כ"אגודת נשים" למאבק על זכות בחירה לנשים לוועד המושבה.
ב-1919 לאחר מאבק של שנתיים, אישר ועד המושבה חוק שוויון זכות הבחירה לגברים ונשים כאחד, ובבחירות השתתפות הנשים הייתה מאסיבית ולתדהמת כולם, נחמה פוחצ'בסקי קיבלה את מרבית הקולות, והייתה אמורה להתמנות ליושבת ראש הועד. הגברים טענו כי במצב של פוסט-מלחמה (מלחמת העולם ה-I הסתיימה ב 1918), אי אפשר לאפשר לאישה חסרת ניסיון לנהל את המושבה, ונחמה ויתרה על הראשות, והייתה לחברת ועד בלבד. מההישג המקומי, נמשכה פעילותה גם לפעילות ארצית. הקמת ארגון נשים ארצי ואל-מפלגתי לקידום מעמד האישה לשוויון בכל תחומי החיים. ארגון זה נקרא "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", והסיסמה שלו הייתה: "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה", מאבקיה ומאבקי חברותיה הניבו פרי רק ב-1926, כאשר אושר לראשונה החוק הארצי בדבר זכות בחירה לאישה.
לצד פעילותה הפוליטית, נחמה הייתה אחת האיכרות הראשונות בארץ. היא טיפלה ברפת ובלול, בגינת הירק ובערוגת הפרחים ובצד כל אלה כתבה מאמרים בענייני ציבור וסיפורים ורשימות מחיי הארץ תחת שם העט נפ"ש (נחמה פיינשטיין, שם נעוריה). את פעילותה הספרותית החלה בסיפורים קצרים (גם לילדים) ובמאמרים. באמצעות הכתיבה לחמה לממש את יעדיה הפמיניסטיים, כאשר העלתה בכתבותיה תמונות מהחיים הדיכאוניים של הנשים במושבות העלייה הראשונה. בכתביה היא עסקה גם בדמויות של נשים אשכנזיות וגם בדמויות של נשים תימניות, כאשר גם אלה וגם אלה מושפלות ונלעגות על ידי הגבר, אך ורק מפני שהן נשים. רוב הסיפורים של פוחצ'בסקי הם מלנכוליים ומלאי אכזבה מהחלום הציוני.
המבקרים הגברים קטלו את כתביה: ולא הכניסו אותם לאנתולוגיות השונות, לספרי הלימוד, או לתולדות הספרות העברית.
נחמה פוחצ'בסקי נפטרה בראשון-לציון ב21 במאי 1934.
.
