משפחת מרקוביץ ותרומת נחלתם – ישראל פרקר

בראשון לציון, המושבה, היה גר מוכתר, יצחק מרקוביץ. הגעתי לסיפורו ממש באקראי.
כשביקרתי, לאחרונה, בחורשת גבעתי, הנמצאת סמוך לצומת הרחובות ירושלים-גבעתי, עצרתי ליד מצבה מאוד ייחודית, הנמצאת בפינה הצפון מזרחית של החורשה. היא ניצבת בתוך הצמחייה הירוקה וכותרתה: "יד זיכרון ל 4 בני אברהם אהרון מרקוביץ ז"ל, אשר תרמו את נחלתם זו להקמת מעונות עובדים".
אני בטוח שלא רבים עוצרים ליד המצבה, ואלה שכבר עוצרים, בטח לא מבינים על מה מדובר. החלטתי לחקור ולחשוף קצת את הנושא, מתוך החומר שנמצא בידי, שעיקרו נמצא בספרו של דוד  יודילוביץ  ובאלבום המשפחות.
ראש המשפחה, מרקוביץ אברהם אהרון ( 1835-1910), הגיע למושבה בשנת 1886, עם אישתו חנה (1834-1917).  פקידות הברון מכרה לו 100 דונם אדמה, במחיר ללא רווח וכך החל בעבודת האדמה שעברה בירושה לממשיכיו. בית הספר הראשון במושבה היה בבית הכנסת הגדול, שהיה בלי גג. בחורף, הגשום, הועברו הבנים, ללמוד בבית מרקוביץ, שנשכר למטרה זו.
באזור התעשייה הישן, סמוך למפגש הרחובות שמוטקין-ברשבסקי , נמצא רחוב קצר על שמו  – רחוב מרקוביץ.

בנו של אברהם, יצחק מרקוביץ, מוכתר המושבה, נולד בשנת 1878 בניקוליב (רוסיה) והגיע לראשון לציון בשנת 1887.‏ יצחק חונך בבית ספר במושבה, ובסיימו את חוק לימודיו יצא לעבודה במשק אביו.
בשנת 1924 חלה יצחק במחלת הסרטן, ולא יכול לעבוד עבודה גופנית. הוא קבל על עצמו את אחריות השמירה והיה ראש השומרים בכרמי המושבה. בהנהלתו נשמרה המושבה באופן  טוב מאוד, ובזמנו היה שקט בכרמים. מספרים עליו שכשהיה תופס ערבים או בדואים רועים את בקרם בכרמי המושבה, הוא היה מטיל עליהם קנס ואת הקנס היו הנאשמים זורקים בידם לתוך קופסת "קרן הקיימת".
"נשמת גיבור הייתה ליצחק: למרות שידע כי הוא הולך למות, לא עזב את עבודת השמירה". כותב יודילוביץ. "עד ימיו האחרונים היה עובר רכוב על סוסו ברחובות המושבה, ולא הכירו בו שהוא אדם חולה מסוכן. פחדו נפל על כל פושעי הסביבה. "
בהתבגרו הראה נטייה לעסקנות ציבורית; במשך כל שנות מלחמת העולם עבד כמוכתר המושבה. בימי חסן-בק הידוע, עזר לכל דורש עזרה. הוא עמד על משמר ההגנה משנת  1929 והלאה, באומץ לב מיוחד ובלי כל כניעה. היה מופיע לפני כל מושל ובמרצו המיוחד לו, היה מרכך את לב המושלים התורכים לטובת המושבה.
יצחק מרקוביץ נפטר בביתו בראשון-לציון ב 1932, ונקבר תחת השקמה על הגבעה במושבה.

עץ משפחת מרקוביץ הוא מסועף ורב ענפים:

בן ראשון:  יצחק מרקוביץ (1878-1932) – ואישתו יענטל (1880-1938). היו להם  7 ילדים. עיבדו כ- 47 דונם אדמה חקלאית.

בן שני: אליהו (1875-1942) ואישתו רחל (1879-1958). היו להם 6 ילדים. עיבדו  כ- 52 דונם אדמה. אליהו גם ניגן בתזמורת כלי הנשיפה של המושבה והיה חבר, מספר שנים, בוועד המושבה.

בן שלישי: יעקב (מרש) (1886-1945) ואישתו מרי. להם היו 3 ילדים. עיבדו כ-  46 דונם אדמה ויעקב היה גם בעל באר מים.
בת: יהודית אדלה (1888- ?) ובעלה לאון סטון (-1865). לא היו להם ילדים וכשעזבו למצרים, שם גם נפטרו, מסרו את נחלתם לקבוצת "השדה". מייסדי הקיבוץ  שדה נחום שהיו חברי קבוצת "השדה", הם בוגרי מקווה ישראל, שהתאחדו בשנת 1929 עם פלוגה של "הקיבוץ המאוחד". אנשים מקבוצה זו התגוררו ועבדו בראשון לציון עד העלייה על הקרקע בבית שאן, בקיבוץ שדה נחום.
מנתונים אלה ניתן ללמוד שכל אנשי משפחת מרקוביץ עסקו בחקלאות.

אנו רואים שלזוג מרקוביץ היו 4 ילדים, 16 נכדים ונכדות ועשרות נינים ובני נינים וכו'. זו משפחה גדולה שצאצאיה בוודאי פזורים, כיום, בהרבה מקומות בראשון לציון ובשאר חלקי הארץ והעולם.  

המצבה מדגישה את תרומת הנחלה ל"מעונות עובדים". מעונות עובדים היו שיכונים ובהם בלוקים של דירות מגורים הבנויות בקומות בסגנון הבינלאומי, שהוקמו במסגרת מפעל השיכון ההסתדרותי, שהחל בבניית בבתים פרטיים בני קומה אחת. החל משנת 1933, עם גידול העלייה לארץ ישראל, עברו לבניית בתי קומות. גם בראשון הייתה שכונה כזו, שחלק משרידיה עדיין קיימים.

מעניין לדעת ביוזמת מי הוקמה המצבה הזו, הנמצאת בחורשת גבעתי.