בשנת 1883 הכספים שהעביר הברון לתמיכה במושבה תמו. הברון התנה את המשך תמיכתו בהעברת אדמות המושבה לרשותו ומסירת ניהול ענייני המושבה לפקידיו ובראשם יהושע אוסוביצקי.
ראשון לציון עברה לידי הברון, ולפקידיו ניתנה הזכות לעשות בה כרצונם.
הגיעה גם הגזרה: "ברשות האדמיניסטרציה לבטל איכרות מכל מי שאינו נאמן לברון ולפקידיו"
פקידי הברון אסרו על פועלים יהודים לגור במושבה.
אוסוביצקי פרסם גזרה נוספת: "כל האיכרים והפועלים חייבים לחתום על הצהרת נאמנות. מי שלא יחתום על האמנה ייקרא לדין."
והיו עוד גזרות קשות. המושבה סערה. חלק ממתיישבים התאספו בבית-הכנסת והחליטו לסלק את אוסוביצקי מהמושבה ולהתנגד לגזרות פקידי הברון.
בספר "קורות ראשון לציון" מאת דוב חביב לובמן וזרובבל חביב נמצא תיאור ארוך, המסביר מה עזר לסלק את אוסוביצקי מהמושבה. בשנת 1887 התקיים מרד במושבה כנגד הפקידים, כמעט מלחמה…
הברון רוטשילד החליט להגיע, יחד עם רעייתו, לארץ ישראל, בפעם הראשונה , כדי להיפגש ולהבין את מקור ההתנגדות לפקידים. דבר כניסתם של הברון ורעייתו למושבה היה סוד, שהיה ידוע רק למעטים, כדי שלא יערכוּ להם קבלת פנים. אבל מועד הגעתם נודע לבני המושבה.
בחצות הלילה צעדו ברחוב הברון ורעייתו, בלוויית הפקיד אוסוביצקי. זה היה מראה שלא נשכח, כשאנשי המושבה התאספו לפגוש את האיש הנעלה, לראותו ולהכירו.
חרדת קודש שררה מסביב. הנוכחים הסירו את כובעיהם והשתחווּ בלי להוציא מילה מפיהם. הם הסתכלו על האיש הגבוה שהגיע לבקרם. גם הוא הסיר את כובעו בפניהם ואמר: "עכשיו הזמן לישון, מחר נתראה". אבל הקהל לא התפזר וליווה את האורחים עד לבית הפקידוּת. כל הלילה היה הנדיב ער והוא התהלך בחדר מצד לצד והסתכל מהחלון אל הרחוב, שהיה מלא אנשים. ליבם פעם בחוזקה לקראת יום המחרת, שבו יקבע, אולי, גורלם.
בבוקר נקראו כל האיכרים לבית העם לפגישה. שני מחנות תפשוּ מקום באולם. בעלי הברית עם הפקידים, היו לבושים במכנסים לבנים ובמעילים כחוּלים, ולוחמי החופש לבוּשים בגדים שחורים. הברון דיבר בהתלהבות והטיף דברי מוסר למתנגדים, בייחוד ליוסף פיינברג, ראש הלוחמים נגדו שבעצם היה זה שהביא את הברון לעזרת היישוב ב1882 . פיינברג ניסה להוכיח את צדקתו, אבל הברון רוטשילד לא קיבל את דעתו.
הברון רכב על סוס לסיור בכרמים והיה שבע רצון מהעבודה. הוא דרש, שהאיכרים יהיו מחוברים לקרקע כאבני השדה.
לאחר מכן, לבדו, בלי רעייתו, יצא הברון עם פקידיו לעקרון בני ראשון לציון נהיו נבוכים. גורלם היה תלוי בברון. הם ניסוּ לנחש מה צפוי להם בעתיד אם יעמדוּ על דעתם לפטר את הפקיד המתעלל בהם. הם החליטו לשלוח משלחת של נשים אל הברונית שנשארה במושבה, לספר לה את כל האמת ולהסביר מדוע התחוללה כל הסערה הזאת. הברונית קיבלה את המשלחת יפה והאזינה לדברי הנשים. היא הבינה שלפניה ניצבים אנשים עניים העומדים על נפשם וכבודם בדעה תקיפה ובאומץ רוּח, והבטיחה להשפיע על בעלה שיעביר את רוע הגזרה וישנה את החלטותיו לטובת אנשי המושבה.
הברון לקח את רעייתו גם לעקרון, לסיור, כדי להראות לה את חריצות האיכרים. בדרך היא הצליחה להשפיע על בעלה שיעביר את אוסוביצקי, הפקיד למקום אחר .
הידיעה התפרסמה במהירות במושבה, וראשון לציון צהלה ושמחה.
כשחזרו הברון והברונית מעקרון ערכוּ להם התושבים קבלת-פנים יפה ושמחה. זקני המושבה ומייסדיה יצאו לקראתם בראש תהלוכה וספרי-תורה בידיהם . הצעירים נשאו אבוּקות והילדים יצאו עם זרי פרחים ויונים פורחות ועלי זית בפיהן. כל הלילה רעשה המושבה מקול שירה וזמרה וריקודים. שלום הבית התקיים ותקופה חדשה מלאה תקוות החלה.
אולם… אחדים ממייסדי ראשון-לציון לא יכלו להשלים עם ניצחונה של הפקידוּת ועריצוּתה, שהגבילה חירותם של האיכרים ומכיוון שהם לא היו תלויים בחסדי הנדיב ובכספם ועל אחריוּתם הם הקימו בתים ומשקים, הם החליטו לנתק עצמם מהמקום בו ניסו להגשים את חזונם.
בעקבותיו של יוסף פיינברג, שנדרש לעזוב את המושבה, מכרו גם הם את אדמתם ורכושם לברון ועזבו את המושבה.
ביניהם היו: שרגא פייבל הייסמן, שעבר לירושלים ; יהודה ליב חנקין ובנו יהושע, שהתיישבו ביפו ולוי יצחק אייזנבנד שעזב מתוך ייאוש ונסע לרוסיה. אחר הוא חזר ארצה והתיישב בחיפה. אומרים שהברון רצה להעניק לראשון-לציון שם חדש: "מזכרת בתיה", על שם אמו, שהלכה לעולמה, אך מכיוון שכעס על חלק מתושביה הוא נתן את השם למושבה עקרון. נראה גם שראשון-לציון הייתה מסרבת להחליף את שמה באחר, והדבר היה עלוּל להביא עוד סכסוּך בינה ובין הנדיב.
