מצפון לנחלת יהודה ב' הולך ונסלל כביש חדש, שיחבר את צומת מכון וולקני לכיכר בשדרות היובל. החלק הראשון של הכביש נמצא קרוב מאוד ובמקביל למסלול "דרך הביטחון" , שהייתה פעילה ב1948. ראוי שכביש חדש זה יכונה "דרך הביטחון, ושלטים יסבירו לציבור את הסיפור ההיסטורי של המקום.
"דרך הביטחון" הייתה דרך שנסללה עם פרוץ מלחמת העצמאות בין שכונת עזרא בדרום תל אביב ועברה במקווה ישראל ובחולון עד לראשון לציון, על מנת להתרחק משכונת אבו כביר, א-ריש והעיירות יאזור ובית דג'אן, הערביות, שתושביהם תקפו, לעיתים, את משתמשי הדרך היהודים. היא שימשה כמעבר בטוח גם לשיירות לירושלים ולמושבות הדרום ביציאתן מתל אביב.
בתחילת מלחמת העצמאות חסמו ערביי אבו כביר את התנועה לתחבורה יהודית ותקפו את המכוניות בכביש יפו-ירושלים. בתגובה לכך נסלל במהירות, בדצמבר 1947, חלקה הראשון של דרך הביטחון הזו.
זו הייתה דרך עפר שיצאה משכונת עזרא, חצתה את נחל המוסררה, על גשר עץ שהקימו מהנדסי ההגנה, עברה בשער "ירושלים" ושדרת הדקלים של מקווה ישראל לרחוב חנקין בחולון. על הדרך משכונת עזרא למקווה ישראל הגנו ממערב שני מיזקפי ביטחון של ההגנה בבתי החרושת "היוצק" ו"הספירט".
דרך הביטחון פתרה את בעיית החסימה באבו כביר, אך היה צריך לפתור גם את חסימת הכביש לירושלים באזור יאזור שנסגר סופית לתחבורה יהודית וכמוהו הכביש ליד בית דג'אן.
מרחוב חנקין בחולון המשיכה דרך הביטחון לחוסמסה ולשכונת מולדת.
בחולון היה תוואי דרך הביטחון כביש בטון, שיצקו מהנדסי חברת 'אגרובנק' בין השנים 1936 עד 1938. את הכביש סללו בשיטה הבריטית שכללה יישור גבעות החול, הנחת כורכר והידוקו והנחת לוחות בטון אותם יצקו בנפרד על גבי רשתות ברזל. באופן טבעי כיסו חולות נודדים חלק גדול מהכביש והיה צורך לפנותם לעיתים קרובות.
כדי למנוע את כיסוי הכביש בחול הניחו בשולי הכביש שורות של חביות ריקות, בהן הביאו את הזפת לזיפות קטע הכביש דרומה. החביות הונחו ממערב לכביש, לעיתים זו על גבי זו בשתיים ושלוש "קומות". את שנותר "מקו החביות" ניתן לראות היום בצמוד לתוואי "דרך הביטחון", היורד דרומה אל רמת אליהו.
כדי לעקוף את יאזור היה צורך להאריך את דרך הביטחון משכונת מולדת, החולונית, לכביש צומת בית דגן-ראשון לציון צפונית לנחלת יהודה. דבר זה הצריך הכשרת דרך בחולות בתוך הפרדסים והקמת מיזקפי ביטחון לאורכה. רק בסוף ינואר 1948 הושלמה דרך הביטחון לכל אורכה.
מהמפגש עם הכביש בית דגן – ראשון לציון פנתה הדרך דרומה לעבר מרכז ראשון לציון. שיירות המכוניות נהגו לחנות מול "בית מגן דוד" (בית יעקב קנר) ברחוב רוטשילד בראשון לציון ומשם יצאו דרומה לעבר נס ציונה ורחובות. במושבה רחובות התפצלה הדרך: מזרחה דרך כפר ביל"ו ומזכרת בתיה אל חולדה, שער הגיא וירושלים (ערב ההפוגה הראשונה בתחילת חודש יוני 1948, נעו השיירות "בדרך בורמה", ועקפו את שער הגיא). בכיוון דרום חצתה הדרך את המושבה גדרה, באר טוביה ומשם דרך קיבוץ נגבה הובילה אל יישובי הנגב הרחוקים שברוב חודשי המלחמה הראשונים היו נצורים.
בשל החשש מהנסיעה בקטע המזרחי ממולדת לכיוון נחלת יהודה, הוחלט לסלול כביש עוקף נוסף דרומה. ובחודש מרץ 1948 נסלל באספלט קטע הדרך שבין שכונת מולדת דרומה לעבר שכונת "עזרה וביצרון" (רמת אליהו, כיום) ומשם נסעו דרומה. התנועה התנהלה בקטע זה ללא הפרעת הערבים.
השמירה על הביטחון בדרך זו דרשה הקצאת כוחות רבים בעיקר בקטע מולדת – ראשון לציון שעבר בתוך פרדסים ערביים. בתחילה הוטל תפקיד הבטחת הדרך על פלוגות הפלמ"ח וממחצית פברואר 1948 הועבר התפקיד לפלוגה מחטיבת גבעתי שבסיסה היה במולדת. בלילה נערכו מארבים וביום בוצעו סיורים לגילוי מוקשים. המכוניות הורשו לעבור רק לאחר בדיקת הדרך. לאורך הדרך היו מיזקפי הגנה נייחים שאוישו כל שעות היום. אחד מהם נמצא, כיום, מצפון לנחלת יהודה ב'.
בפברואר 1948 פוצצו לוחמי " גבעתי" את ביתו של האפנדי זוהדי אבו אל ג'בן שניצב עשרות מטרים צפונית לדרך הביטחון ואת בית הבאר הסמוך. שבועיים לפני פעולת הנקמה לפעולה עלה על מוקשים אוטובוס יהודי, שנסע מראשון לציון על "דרך הביטחון" למקווה ישראל, ו 28- מנוסעיו נפצעו.
עם כניעתה של יפו הערבית ב 13 במאי 1948 ובריחת ערביי יאזור ובית דג'ן ננטשה דרך הביטחון והתנועה היהודית חזרה להשתמש בכביש יפו – יאזור בית דג'ן לירושלים ולנגב.
(המידע לוקט מהרשת ומויקיפדיה ואתר עיריית חולון.)
