אני וכל מי שחולף ליד הבית המיוחד, ברחוב הכרמל 5 , שבינו לבין המדרכה מפרידה חומת פחים לבנים, שואל בוודאי את עצמו מהו הבית הזה, מי תכננו, בנה אותו גר בו, בעבר, ומתי סוף סוף ישופץ המבנה המוזנח הזה? שרואים שהיה בעבר מאוד מפואר.
זהו המבנה ההיסטורי המפואר ביותר בעיר ובסביבתה (אדריכלות אקלקטית עשירה בקישוטים, משנות ה-20 ) ומהווה מונומנט אדריכלי ייחודי בכל קנה מידה. המבנה בעל נצפות גבוהה, נגישות גבוהה וקרוב למבני ציבור רבים, לרבות לבניין עיריית ראשון לציון.
כולנו, כמובן מצפים לראות את המבנה היפה הזה משופץ ומשומר כראוי, לתפארת ראשון לציון.
איתן בלקינד, בנו של הביל"ויי שמשון בלקינד, מראשוני המושבה, החל לבנות את המבנה (ארמון) הזה בשנת 1926. עקב קשיים כלכליים וחוסר יכולת לממן את הבניה הועבר הבית הבלתי גמור לאשר לוין. לוין היה הפרדסן הפרטי הראשון במושבה ובעל עסק לחומרי בנייה אשר סיים את מלאכת הבנייה. בקומה הראשונה של הבית המפואר התגורר החל משנת 1935, בנו ד"ר גדעון לוין ובקומה השלישית גר הבן אלישע לוין.
לאחר מכן גרו במבנה מספר משפחות ואף היה בו גן ילדים. בשנים האחרונות המבנה ננטש והוזנח. בשנת 2013 נרכש הבית על ידי עיריית ראשון לציון והוא, מיועד לשימור.
זו ההזדמנות לספר קצת על מקימיו, שהיו מחשובי מתיישבי ומפתחי המושבה.
אלבום המשפחות של מוזיאון ראשון לציון סייע לי לקבל מידע נרחב על איתן בלקינד ואשר לוין.
איתן בלקינד נולד בראשון לציון ב1897 ולמד תקופה קצרה בבית הספר העממי ("חביב") במושבה. בשנת 1904 עבר (עם אחיו ישי) לשפיה, לבית הספר "קרית ספר" , שהקים שם דודו, ישראל בלקינד, עבור יתומי קישינוב שהביא לארץ.
אחר הוא חזר לבית הוריו בראשון לציון והמשיך את לימודיו בבית הספר במושבה. בן עשר, החל ללמוד בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. ב 1912 היה כבר תלמיד בקושטא, בית הספר הצבאי הימי. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התקבל לבית ספר לצוערים, קיבל דרגת ממ"ק (ממלא מקום קצין) וצורף למפקדת הארמיה הרביעית בדמשק , בראשות ג'מאל פאשה, שר הימייה בממשלת תורכיה. בהיותו דובר צרפתית, ערבית, תורכית וגרמנית, עסק בתרגום. ב 1915, פשט הארבה בארץ. ג'מאל פאשה מינה את אהרון אהרונסון, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, למפקד עליון ואיתן בלקינד היה מזכירו. כשחזר הארבה שנית, הוא התמנה למפקד המלחמה בארבה בעבר הירדן ולממונה על החקלאות הצבאית ועל אספקת החיטה באזור הר הדרוזים, הגולן והחורן. במהלך המלחמה היה חבר במחתרת נל"י יחד עם אחיו נעמן ובן דודו אבשלום פינברג. איתן נתפס ונכלא, הוא הצליח להינצל מחבל התלייה רק בשל גילו הצעיר. עם חזרתו לראשון לציון כיהן בתפקידים ציבוריים רבים. יחד עם א' בובשובר, החל בבניין בית הראינוע בראשון לציון. במצרים רכש מכונת קולנוע וערב חג הפורים 1927 נערכה במושבה "חנוכת תיאטרון – סינמה 'נעמן'(ע"ש אחיו שהועלה לגרדום בדמשק, כמרגל, ב1917) יחד עם חגיגת פתיחת החשמל" . לראשונה הותקן אז חשמל במושבה.
במשך שלושים שנה עבד בעסקי בתי הקולנוע והפצת סרטים. בהמשך לפעילותו במחתרת ניל"י, איתן בלקינד הצטרף למחתרת האצ"ל. מטרתה של המחתרת: סילוקם של הבריטים מהארץ. עם קום המדינה ופירוק האצ"ל, הוא הצטרף למפלגת "חרות" וכחבר מרכז התנועה ייצג אותה בעניינים מוניציפליים בראשון לציון. כיהן כסגן לראשי העיר חנה לוין ונעם לאונר ומנהל את מחלקת הכספים ומחלקת הפיתוח בעירייה. דאג להקמת האנדרטה לעולי הגרדום שהוקמה לזכר ארבעה-עשר הרוגי המלכות וחברי מחתרות ניל"י, אצ"ל ולח"י. היה יושב ראש ועדת השמות בעיריית ראשון לציון; מנהל בית "יד לבנים" בעיר ומקים אגף הנופלים בדרך למדינה.
אשר לוין, יליד פינסק שברוסיה, ב1864 , הצטרף בצעירותו לתנועת חיבת ציון ובן 20 עלה לארץ והגיע לראשל"צ ב 1884. התגורר אצל משפחת פיינברג, תמורת המגורים (בעליית הגג של הרפת, יחד עם הרועה הערבי) טיפל בפרות וברפת. עבד בהוצאת יבלית באחוזתו של צבי ליבונטין וכאשר הגיע למושבה ברוך פפירמייסטר, החל לעבוד כמנהל המשק שלו. קיבל מפפירמייסטר את אדמתו הראשונה, שאליה הוסיף מאוחר יותר קרקעות נוספות. נטע פרדסים רבים לעצמו ולאחרים. אשר לוין נושא את התואר "נוטע הפרדס הראשון". הפרדס ניטע על אדמות "עיון קרא" (מעין עין הקורא) ליד החולות ממערב למושבה. בשנים 1888-1887, קנה אשר לוין סוסים (בשותפות עם שמואל קרנר) ועסק בהובלת עצים וחומרי בניין לירושלים וגם עסק בעבודות חריש. עסק במסחר של חומרי בניין וסייע בהקמתן של שכונות רבות.
היה בעל דיליז'נס (יחד עם צלליכין וכתריאל רפפורט). אדמות רבות גאל בכספו ובכולן חפר בארות ונטע נטיעות: בנס ציונה, ברחובות, בכפר סבא, בבית דגן. לצורך גאולת הקרקע, השתתף גם באגודת קרן קיימת שקמה בראשון לציון ב1889.
אשר לוין היה איכר עצמאי שלא נעזר בכספי הברון רוטשילד. ב 1898, בעת ביקורו של הרצל בראשון לציון, ועד המושבה הוליכו אל ביתו של אשר לוין והציגו כאיכר עצמאי למופת. בנוסף כיהן בתפקידים ציבוריים רבים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה האחראי על מחסן המצרכים הציבורי, סיפק מזונות וכלים לפועלים ולנצרכים. בתפקידו זה, עזר להציל משפחות רבות מחרפת רעב. תמך בהתמדה בתלמידי חכמים, באנשי ישיבות ובמוסדות צדקה. כיסו הפרטי, כמו גם ביתו, היה פתוח בפני כל נצרך. משה סמילנסקי כתב שניתן היה למצוא את אשר לוין בשתי קצותיה של המושבה בעת ובעונה אחת. את עבודתו בפרדסיו המשיך עד זקנה ושיבה. רק כאשר חדלו רגליו מלשאת אותו פסק מעבודתו שם.
