לאליעזר בן יהודה, מחייה הדיבור העברי, היה קשר מאוד קרוב למושבה העברית, ראשון לציון. הוא לא גר במושבה, אבל היה בקשר קרוב עם כמה מהמתיישבים הראשונים והיה מגיע לבקרם מדי פעם. חברו הטוב היה דוד יודילוביץ'.
בשנת תרמ"ו – 1888 – התמנה דוד יודילוביץ למורה ואחר כך למנהל מקומי של בית הספר העברי במושבה. יודילוביץ' היה שייך לקבוצת הביל"ויים, שהתיישבו בירושלים והתחממו לאורו של אליעזר בן-יהודה.
יודילוביץ: "ההשפעה של אליעזר בן-יהודה, נביא תחיית הלשון, אפפה את כל הווייתי, ובבוא לידי שדה עבודה חשוב כזה. במושבה ראשון-לציון התמסרתי למלחמת תחיית הלשון בפיות התלמידות והתלמידים, בבית-הספר. ברחוב, ובבית האבות ובכל מקום."
אליעזר בן-יהודה נחשב כמחולל הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת "השקפה", ומחבר "מילון בן-יהודה".
הוא נולד כאליעזר יצחק פֶּרלמן (ביידיש: פערלמאַן) ב 1858 בעיירה לוז'קי, ב"תחום המושב" היהודי של האימפריה הרוסית (היום בלארוס).
בשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז. בדרכונו נרשם בשם "אליאנוב", במקום "פרלמן". לדברי חמדה בן-יהודה, אישתו השנייה, רשמה אותו אמו על שם משפחה חשוכת-בנים, בילדותו, כדי למנוע את גיוסו לצבא, מפני שהחוק פטר בנים יחידים מגיוס.
הוא למד בפריז צרפתית וב-1879 התקבל כסטודנט לרפואה. אחר שלוש שנים הפסיק את לימודיו, כשחלה בשחפת.
באותה תקופה פרסם מאמר פוליטי ראשון, בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה", ע"ש אביו יהודה.
ב1881 הגיע לווינה, שם נפגש עם דבורה ונסע איתה, דרך רומניה וקושטא, לקהיר, שם התחתנו והגיעו, לבסוף, לחוף יפו.
הם התיישבו בירושלים, בשני חדרים דלים, בעיר העתיקה. בתחילה עבד אצל ישראל דב פרומקין בעיתונו העברי "חבצלת", וגם שם חתם בכינוי "בן-יהודה". מטרתו הייתה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור.
בשנת 1883 נערך בעיר העתיקה בירושלים מפקד אוכלוסין, בו נרשם בן-יהודה בשמו זה כנתין עות'מאני וכתושב ירושלים.
לבן יהודה היה, כאמור, קשר הדוק מאוד לראשון לציון, המושבה בה הוקם בית הספר העברי הראשון, בו דיברו רק עברית. עצותיו עזרו מאוד לקידום העברית, בכלל ובראשון לציון, בפרט.
דוד יודילוביץ היה ידיד קרוב שלו והם עבדו הרבה ביחד. החומר המובא בהמשך הוא, ברובו, מתוך ספרו של יודילוביץ, ובו מיידע מפורט על יחסו של בן יהודה למושבה העברית, לטוב וגם לרע.
בן-יהודה לא ניצב לפני התלמידים בבית הספר בראשון-לציון. אלא שאפף את נשמת בית-הספר על כל מוריו ומורותיו ומבלי אפילו להרגיש במציאות זו: מלים חדשות, ניבים ומבטאים בשימוש בלשון, חיות הסגנון, בלי שברי פסוקים מן התנ"ך. גם דבור של חולין והשמדת כל רוח גלותיות.
יודילוביץ: "זכורני ביום ששי אחד, יום שמש לוהט. כשטיילנו יחד בחוצות יפו, המלוכלכות, פנה אלינו בן-יהודה בקריאה פתאומית:- הבה נלך לשבות השבת בראשון-לציון !- אבל אין עכשיו עגלה לראשון – עניתי לו – וברגל, יהיה לך אי-אפשר ללכת שלש שעות. יבולע לך מקוצר נשימה.- אין דבר – החזיר לי – ,שלוחי מצוה אינם ניזוקין. נלך ונגיע בשלום.- ואיזו מצוה יש בזה, לבלות שבת בראשון לציון ? מה בין שבת ביפו, ובין שבת בראשון-לציון?- הבדל בהכל! – ענני – אין קו דמיון ביניהם. תינוקות של בית רבם ביפו הולכים בטל ובראשון-לציון יש תקווה שבקרוב יהיה שם בית-ספר עברי-עברי. עיניו הגדולות נצצו כעין נחושת קלל, וברק אור השמש מתלהט מתוכם. והחלוש הזה, שבועיים אחרי גניחת דם חזקה. אזר כוחותיו, ולבוש בגלימה ארוכה, חבוש תרבוש לראשו, משך אותי אחריו. אחרי שלש שעות וחצי, עם הדלקת הנרות, הגענו לראשון-לציון."
הרבה ניתן ללמוד על יחסו של בן יהודה למושבה ראשל"צ, מקריאת דבריה של חַמְדָה בֶּן-ְיְהוּדָה – אשתו השנייה.
"כל שעל אדמה של ארץ-ישראל היה קדוש בעיני בן-יהודה, וכל נקודה יישובית חשובה ורבת ערך. מעל הכל ראשון-לציון. הקשר בינו ובין המושבה היה כה עז ואיתן שלעולם לא יכול היה להינתק.
ראשון-לציון הייתה בשביל בן-יהודה בבחינת עיר המקלט, שאליה ברח בכל עת שהרגיש, כי צר לו וכשל כוחו וזקוק הוא לעידוד במלחמתו הקשה עם הדור הישן של תושבי ירושלים ויפו.
ראשון-לציון בשביל בן-יהודה היא כור היציקה לשאיפותיו אל על והיה משוכנע כי מה שיצליח בה ימצא הד והסכם בארץ כולה.
ראשון-לציון נוסדה בו ביום שנולד הילד העברי הראשון (בנו) . גרעין תחיית המולדת ותחיית הלשון הזדווגו יחד באופן כל כך פלאי. על פסגת הרי יהודה האם העברייה דבדבה הדבור העברי הראשון לתינוקה שנולד וסמלה בזה תחיית לשוננו.
איתמר (בן-ציון) בן-יהודה נולד בשם בן-ציון בן-יהודה בעיר העתיקה בירושלים ב-31 ביולי 1882 לאליעזר בן-יהודה ואשתו הראשונה, דבורה. הוא כונה אתמר בן אב"י , ראשי תיבות של שם אביו. בדיוק ביום זה גם עלו ראשוני המתיישבים על האדמה שהפכה להיות המושבה, ראשון לציון."
חמדה בן יהודה: הקשר בין בן-יהודה וראשון-לציון קיים, אין כל ספק בדבר. מה מצא בן-יהודה בראשון-לציון זו ובמה נבדלה מהנקודות היישוביות האחרות?
את שם המושבה הוא לא אהב, זה היה לא לפי רוחו ולא לפי טעמו האמנותי. אבל כך רצו המייסדים. גם לילדו העברי הראשון נתן שם "בן-ציון" לא לפי רצונו, אלא בגלל לחץ הסביבה עליו.
בן יהודה קרא לראשון לציון "כפר עברי" ואמר לחמדה שכשתדע לדבר עברית יוליכנה לשם. חמדה מספרת: "למדתי בשקידה רבה ונסענו לראשון לציון. את קצת מתושביה הספקתי להכיר פנים אל פנים בבואם ירושלימה. נסענו בעגלה ציבורית רתומה לשלשה סוסים. בדרך המלך עוד משכו הסוסים היטב אבל במקום שנטינו מיפו ימינה החל החול. העגלה שקעה, הנוסעים ירדו, הלכו ברגל ועזרו לעגלון לדחוף את העגלה ולהוציא את הסוסים מהחול"
לחום היום שנטה לערב אנו עוברים דרך שדרת תות הפורשת עלינו בצילה. כניסה נחמדה לכפר! בן-יהודה מבאר לי, כי אלה עלי התות שנועדו בשביל תולעת המשי, חרושת עתידה בראשון-לציון.
הכפר העברי מצא חן בעיני. וחלף הפחד שהוא אולי דומה לכפר ערבי, עם הבתים מטיט ורפש בלי חלונות, וגבעות הזבל באמצע הרחוב וילדים פראים מלוכלכים מרקדים מסביב.
השתוממתי:
איזה נועם! איזה יופי! בתים אירופים לבנים. כחולים וורודים, ולפני כל בית עצים ופרחים. רחובות מסודרים. באר מים, ברושים ותמרים – גן עדן על פני האדמה. ברחוב משחקים ילדים ובעברנו מברכים אותנו בשלום וכפי הנראה ידעו כי זה בן-יהודה אשר בא לבקר ואסור להוציא הגה מפיהם חוץ מעברית. ובן-יהודה צוהל מניצחון זה.
את תושבי ראשון-לציון רצה בן-יהודה להלביש תלבושת לאומית, אך הם אמרו: "לא. עד לזה לא נרד ואת אירופיותינו לא נרמוס תחת רגלינו".
כה אהב בן-יהודה את ראשון-לציון שלו. גם כשנשמעה לו וגם כשמרתה את פיו.
ניצה וולפנזון ביקשה להוסיף מידע חשוב: "זלמן לוי רוזין (1959-1873) היה מורה בראשון לציון. הייתי בקשר עם בנו מתניה רוזין (2010-1920) ושמעתי מפיו את הדבר הבא : זלמן לוי רוזין היה ידידו של אליעזר בן יהודה. באחד מביקורי בן יהודה בביתו של רוזין בראשון לציון הביא איתו הצעה כיצד תיקרא בעברית האורקסטרה, שהתפתחה וניגנה בראשון. לדעתו – האורקסטרה מקהילה קהל מאזינים לכן ראוי שתיקרא "מקהלה". וחבורת האנשים ששרים בצוותא תיקרא "תזמורת" כי הרי הם מזמרים. ההצעה נרשמה על פתק ונמסרה למנשה מאירוביץ ("הביל"וי האחרון") כדי שימסור את ההצעה למנצח של האוקסטרה כאשר ילך להשתתף בחזרה. מאירוביץ אכן הלך לחזרה בבית העם אך שכח את הפתק בבית ומסר את ההצעה בעל פה אבל בצורה הפוכה. כך קיבלה האורקסטרה בטעות את השם תזמורת במקום מקהלה. השם התקבל במהרה בציבור ובן יהודה כעס, אבל כבר אי אפשר היה לתקן. והמקהלה היא המקהלה שאנחנו מכירים עד היום."
על כל תושביה התחבבה עליו, האישה של ראשון-לציון, כי היא אשר ראשונה נענתה לדרישתו של הדבור העברי בבית ובחוץ, הרבה שנים קדם למושבות אחרות. והייתה האישה העברייה הזאת מקפידה יתר בחיצוניותה וערה לכל הגה לאומי.
כל הלימודים היסודיים בבית-הספר היו מקודם בצרפתית, ביה"ס היה שייך לנדיב ובן-יהודה, עם כל הערצתו לנדיב, פיתה את המורים שכל הלימודים יהיו בעברית והוראת הצרפתית תמשיך בתור לשון זרה. קשה הייתה המלחמה, אך בראשון-לציון נחל בן-יהודה את נצחונו הראשון במלואו: בית-ספר עברי בכפר עברי !
לראשון-לציון היה בן-יהודה בא לנוח כשהוא עייף מעבודתו או מהרדיפות של הירושלמים. פה הוא מתראה עם ידידיו שכולם נאורים. כלם חופשיים. רעיונותיו, רעיונותיהם ושאיפותיו, שאיפותיהם.
היו לפעמים גם חילוקי דעות, בפרט בנוגע לשיטות הנדיב ופקידיו, וחלוצי ראשון-לציון דורשים ומקווים שבן יהודה יריב ריבם ויתמוך בדרישותיהם הצודקות.
כאן הגיע הקרע. בן-יהודה חרד על הנדיב ויחסו לישוב ואמר שאם אינם מרוצים בו או בפקידיו צריך לשתוק. לסבול רק כדי לא להכעיס את הנדיב , פן ייחר אפו ויהפוך עורף לעניין כולו. ואז מה יהיה גורל כל הניסיון המזהיר הזה של חזרה לאדמה ומה יהיה גורל לשוננו אז ?
התברר שאפילו הטובים שבתושבי ראשון לציון ראו אז בבן יהודה בוגד בחבריו שעובדים אתו שכם אחד. חושדים באיזו פניות של הנאה פרטית או מורך לב. ובן-יהודה באחת: לשמור על היחסים עם הנדיב.
אלה היו ימים רעים לבן-יהודה. כאשר בא לעיר מקלטו ראשון לציון ופגש בעיניים מוכיחות ובפנים זועמות. ואיפה יבקש עוד מרגוע! חזרה לירושלים? לשדה המלחמה !
אבל כשראתה ראשון-לציון כי ירושלים השליכה את בן-יהודה בבור, והוא בבית האסורים ונגזרת עליו כליה, קמה היא הראשונה להגן עליו בחמר וברוח, להצילו, לשחררו. והנדיב הידוע נותן עצם פקודה זו לעושי דברו: "לשחרר את בן-יהודה בכל מחיר!"
חמדה בן יהודה: "כאב לבנים מתייחס בן-יהודה ליתר המושבות, כולן כאחת יקרות לו. אבל ראשון-לציון, יתר מכולן, אולי זו אהבה ראשונה ואז בא סכסוך חדש.
הפועלים אינם מרוצים מתושבי ראשון-לציון. מסדרים שביתות אפילו אם זה באמצע הבציר ובן יהודה בעיתוניו תומך בתושבים ומטיף מוסר לפועלים לוותר, להבליג ובלבד שלא יזיקו למושבה. בן-יהודה שוב בוגד, בעיני הפועלים. בן-יהודה מסדר בביתו פגישות ובאורים ויחד עם תושבי מושבות רבות מבקשים עצה להשלים כך שיהיה הזאב מרוצה וגם הכבשה שלמה. ליבו של בן-יהודה כואב על התושב והפועל כאחת אז הוא מחליט לעשות סבוב במושבות כדי לראות בעיניו ממש ואולי יבין יותר. התחנה הראשונה הייתה ראשון-לציון.
אליעזר בן-יהודה נפטר בירושלים ב- 1922 ממחלת השחפת, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.
ההיסטוריון אורי קציר מספר כי חברה קדישא סירבה לקבור את בן יהודה משום שנחשב בעיניה ככופר. צעיר דתי, מרדכי דוד אפרים מנשה סגל, שהיה תומך נלהב של בן יהודה ומפעלו, התנדב לטהר את גופת הלשונאי, לעוטפה בתכריכים ולהביאה לקבורה.
קברו נמצא בחלקה מגודרת בחלקת הקדושים, כשלצדו נמצאים קבר בנו איתמר וקברה של חמדה, אשתו השנייה.
